כך יוצאים לחירות

יציאת מצרים היא אירוע מכונן לא רק עבור עם ישראל אלא משמשת כסמל האולטימטיבי של שחרור מן השעבוד עבור קהילות רבות הנמצאות תחת דיכוי. הפוריטנים האנגלים על סיפונה של המייפלאואר, כמו גם מרתין לותר קינג וחבריו במאבקם לשוויון זכויות עבור השחורים בארה"ב, ויהודי ברית המועצות הנתונים תחת מגף המשטר הסובייטי, כולם כולם ראו בסיפור גאולת מצרים מקור להשראה ותקווה להיאחז בה. היציאה ממצרים באישון לילה איננה רק אירוע שניתן להתרפק עליו ולשאוב ממנו כוחות, אלא גם קריאת כיוון לאופן הנכון והראוי ליציאה לחירות.

תיאור יציאת מצרים מתחלק לשני חלקים ברורים, בחלק הראשון השיג והשיח הא-לוהי הוא עם פרעה, אולם מרגע שניתן האות לגאולה, הרי שמשה ואהרון פונים אל העם: הוראות מפורטות בכל הקשור לזבח הפסח, כיצד לאכול ומתי, מי יכול ליטול חלק בסעודה וכיצד יראה הפסח לדורות. אך יתירה מזאת, פרק י"ג, העומד בתווך בין הוראות ההכנה לעצם היציאה באישון לילה ובחיפזון ממצרים, הוא הפוגה, מעוררת תמיהה יש לציין, השוברת את התיאור ההיסטורי ומתעכבת על ציון יציאת מצרים על אדמת הארץ המובטחת.

מה משמעות פעלתנות זו המלווה את היציאה לחירות? על פי פרופ' אליעזר שבייד, השיתוף רב הממדים של העם ביציאת מצרים, הוא הכנה לחיים של אחריות, של שליטה באירועים ולא כניעה אליהם, ולדבריו, אף למהותו הדמוקרטית של שלטון הא-ל:

"העם אמנם אינו מעורב ישירות במלחמה, ומשהיא מתרחשת רק נדרש ממנו להאמין ולחכות באורך רוח לנפילת חומות כלאו, ואולם היציאה עצמה ממצרים תהיה עשייתו שלו, עשייה שרק הוא יוכל לעשותה ברצונו ובבחירתו, ואיש לא יעשה אותה בשבילו... זו הבנה עקרונית שמונחת ביסוד כל הניסיונות שהתנסה בהם משה עם עמו. א-לוהים עושה רק מה שנבצר מבני אדם בשר ודם לעשות - לשבור את המלכות האלילית, להשמיד את צבאה האדיר, למצוא מקורות מחיה לשישים ריבוא האנשים ההולכים במדבר. אבל את העשייה החיובית, שהיא מהות הגאולה, נדרש העם לעשות בעצמו על פי דבר הא-לוהים ביד משה נביאו. זה המפתח להבנת כל פרקי סיפור קורות משה וישראל במדבר. זה גם המפתח להבנת המהות הדמוקרטית של משטר מלכות הא-לוהים שיעוגן בברית" .
(אליעזר שביד, פילוסופיה של התנ"ך כיסוד תרבות ישראל, עמ' 200-201).
 

באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג