המצוות שניתנו במרה באו להגביל את חיי המסחר ואת נסיונות ההתעשרות, שהיו עיקר עיסוקם של ישראל באותם ימים, ועל ידי כך ללמד אותם להיות יותר מוסריים ושיוויוניים.

 

במרה ובמדבר סין, עד שלא נגלה עליהם הקב"ה בכבודו ועד שלא נצטוו בעיקר מצוַת האמונה, בני ישראל לא עסקו בבניין וביצירה, ומזונם ניתן להם ללא מאמץ רב: אם בנאות מדבר דוגמת העיינות והתמרים באילים, ואם בדרך נס - כמן וכשליו במדבר סין וכבארות במרה וברפידים.

מסתבר, שהעיסוק העיקרי של יוצאי מצרים בתקופה הזו היה במסחר. המזון הבסיסי אמנם סופק לכולם מגבוה, אך בצרכים אחרים, כמו כלים ובגדים, ודאי התפרנסו זה מזה או משיירות של נכרים שפגשו בדרכם. רבים מהם היו בעלי אמצעים ובעלי רכוש שהובא מהמצרים בעת שאילת הכלים ובעת ביזת ים סוף.

במרה, ודווקא במקום זה, באה התורה והגבילה את חיי המסחר ואת הניסיונות לצבור הון. היא עשתה זאת בשתי דרכים:

א. שימת החוק והמשפט, שעיקרם קביעת מכסות מים לכל משפחה ולכל פרט, כפי שנעשה אחר כך גם במן. אגב כך נקבעו גם שאר כללי החוק והמשפט, מושגי היושר, הנאמנות והצדק בכלל חייה של האומה: "שׁם שׂם לו חֹק ומשפט ושם נסהו" (כה).

ב. מצוַת השבת שנאמרה במרה.

יום אחד בשבוע מצווה התורה על האדם לעצור את מלחמת הקיום שלו, את תאוות הבצע. יום אחד בשבוע - על האדם להיזכר במי הבאר במרה ובמן שנתקדשה בו השבת ונתברכה בו. בכך יכיר שמזונותיו מן הקב"ה הם, והוא הקוצב אותם; שאנו לווים והוא פורע; שעיני כל אליו ישברו והוא נותן להם את אכלם בעתו.
בארבעים השנים במדבר (שהחלו בשבת שבמרה ובשבת שבמדבר סין), אכלו כל יוצאי מצרים ובניהם אוכל שווה ובכמויות שוות. יחד ריוו צימאונם ויחד התענו ברעב. הסוחר ייזכר בעת שביתת המסחר ביום השביעי שכל בניו של הקב"ה שווים בעיניו ולכולם הוא פותח את ידו ומשביע, ולא תועיל לו לאדם כל השתדלותו אם לא יקצוב לו אביו שבשמים את מזונותיו. מי שפדאו מעבדות מצרים וגם מסיר הבשר שבה - הוא שהתחייב במזונותיו ובמזונות אשתו ובניו, והוא שדרש ממנו רק אחת: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דברים ה', יג).

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון