"וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי-הָעָם בִּירוּשָׁלָם וּשְׁאָר הָעָם הִפִּילוּ גוֹרָלוֹת לְהָבִיא אֶחָד מִן-הָעֲשָׂרָה לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלַם עִיר הַקֹּדֶשׁ וְתֵשַׁע הַיָּדוֹת בֶּעָרִים: וַיְבָרְכוּ הָעָם לְכֹל הָאֲנָשִׁים הַמִּתְנַדְּבִים לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלָם" (נחמיה י"א, א-ב)
עתה יספר איך גמר [נחמיה] את הדבר שעלה בלבו
ליחס את העם כדי להושיב מכל משפחה ומשפחה בירושלים שלא תהיה חרבה,
כנזכר לעיל: "וְהָעִיר רַחֲבַת יָדַיִם וּגְדֹלָה וְהָעָם מְעַט בְּתוֹכָהּ וְאֵין בָּתִּים בְּנוּיִם: וַיִּתֵּן אֱ-לֹהַי אֶל-לִבִּי וָאֶקְבְּצָה אֶת-הַחֹרִים וְאֶת-הַסְּגָנִים וְאֶת-הָעָם לְהִתְיַחֵשׂ..." (נחמיה ז', ד-ה)
שאחר שקבלו עליהם להחזיק ידי הכהנים ובית אלהים, נשארו השרים לשבת בירושלים,
ושאר העם הפילו גורלות והפרישו מעשר גם מן העם לשבת בירושלים.
לזווית נוספת על הנושא צפו בשיעורו של הרב אורי שרקי
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.