במזמור ל"ב מתאר המשורר את קורותיו של האדם השב בתשובה. המזמור מלווה את השב בדרך תשובתו, למן הרגע שחש כי מעשיו רעים, ועד לרגע בו הוא בטוח בעצמו כל כך, עד כי יכול הוא להורות לאחרים את דרך חייהם.
המזמור פותח בתיאור שלוש דמויות:
1. "אשרי נשוי פשע" (א) במזמורנו זה אדם שפשע, אבל שב בתשובה, ונסלח לו. "נשוי" - במשמעות נקי, סלוח. "נשוי פשע" - אדם שפשע, ונסלח לו.
2. "כסוי חטאה" (שם) - זה אדם שחטאיו מכוסים ברוב מעשיו הטובים.
3. "אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עוון, ואין ברוחו רמייה" (ב). דמות זו היא דמות הצדיק, דמות המופת: אדם שגם ה' לא מוצא לו עוון, כי לא עלתה על רוחו רמייה.
השב בתשובה רוצה להדמות לאדם זה, אך אינו יכול.
המשך המזמור מתאר את החוזר בתשובה. תחילה הוא מתאר את סבלותיו: את חוסר האונים, את אי יכולתו להחליט מה לעשות וכיצד לנהוג: "כי החרשתי בלו עצמי בשאגתי כל היום" (ג) - החוטא המתייסר פעמים שואג ופעמים שותק, אבל מנוחה אין לנפשו.
"כי יומם ולילה תכבד עלי ידך, נהפך לשדי בחרבוני קיץ" (ד) - בכל פעולה שהוא פועל, הוא חש את כובד יד ה'. הוא מרגיש שהלשד, הלחלוחית שבו, נהפכת לחורב, ליובש. והמתפלל כמו זוכר את ההבטחה לצדיק בתהילים א', ג : "והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן בעתו, ועלהו לא יבול". הצדיק הוא כעץ שתול על פלגי מים, ואילו הוא מרגיש ש"נהפך לשדי בחרבוני קיץ".
השלב הבא בתשובה הוא הוידוי: "חטאתי אודיעך, ועווני לא כיסיתי. אמרתי: אודה עלי פשעי לה'" (ה).
ואז מגיעה הסליחה: "ואתה נשאת עוון חטאתי" (שם).
כעת מגיעה הקבלה לעתיד: "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו" (ו) - השב בתשובה כבר רואה עצמו חסיד. והוא מתפלל ומבקש שיוכל לעמוד בפני הפיתוי הסוחף כמים רבים.
בעקבות תהליך זה, האדם מרגיש בטחון בה', כאחד הצדיקים, וקורא לאחרים:
"שימחו בה' וגילו צדיקים, והרנינו כל ישרי לב" (יא).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר "דעת"