שלושה צדיקים בעיר

אוֹ דֶּבֶר אֲשַׁלַּח אֶל הָאָרֶץ הַהִיא וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עָלֶיהָ בְּדָם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה:  וְנֹחַ דנאל (קרי: דָּנִיֵּאל) וְאִיּוֹב בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲ--דֹנָי ה' אִם בֵּן אִם בַּת יַצִּילוּ הֵמָּה בְצִדְקָתָם יַצִּילוּ נַפְשָׁם:

בסדום הרשעה נקבע העיקרון: עיר אינה אוסף מקרי של אנשים, אלא קהילה אחת, ובכוח צדיקיה להציל את העיר מן הפורענות. אברהם קבע את העיקרון, וה' הסכים עמו. בנבואת יחזקאל שלפנינו הופר עקרון זה, והצדיקים יצילו את נפשם בלבד ולא את כל העיר (מספר הצדיקים הוא לדעתי בעל משמעות משנית בלבד). גם בפרק ט' הופר עקרון זה בתו שסומן על מצחות הצדיקים, והם לבדם יינצלו.

הסיבה להפרת העיקרון שנקבע בסדום עשויה להיות רעתה הגדולה של ירושלים, שגדלה מחטאת סדום, ואינה מאפשרת אפילו קורטוב של מידת הרחמים.

חַי אָנִי נְאֻם אֲ--דֹנָי ה' אִם עָשְׂתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ הִיא וּבְנוֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ: (יחזקאל ט"ז)

וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם (איכה ד').

יש להתבונן גם בשלוש הדמויות שנבחרו לייצג את הצדיקים המצילים את עצמם בלבד.

נוח הוא המוכר לנו מכולם. אכן, הוא הציל את עצמו ולא את בני דורו, ובחז"ל מצאנו עליו ביקורת על כך שלא התפלל עליהם לפני המבול. איוב (שרבו בחז"ל הדעות על זמנו. לענ"ד פשוטו של מקרא מסכים עם הדעות בחז"ל שהוא צדיק קדמון מימי ספר בראשית, לא מאד רחוק מימי נוח) לא הציל את בניו מן הפורענות (איוב א') ובטענות רעיו כלפיו יש לא מעט רמזים לכך שהוא רואה בעיקר את עצמו ואת צרתו שלו, ולא את צרות האנושות כולה.

יחזקאל אומר, שהצדיק הנוסף הוא דניאל. זה תימה, שהרי דניאל בשנה המדוברת הוא כנראה עדיין נער אלמוני. אם נתבונן בשמו בכתיב (ולא בקרי), דנאל, אפשר שהכוונה לשופט קדמון (הנקרא על שם דינו), אולי אף הוא מימי בראשית. שמא הכוונה ללוט, שהיה השופט בשער סדום, ושאף הוא בסופו של יום לא הציל אלא את שתי בנותיו הצעירות, לא את אשתו, לא את בנותיו הבוגרות ולא את חתניו, וכמובן לא את אנשי עירו. בביקורת על לוט על כך לא נאריך, כי קצרה יריעתנו.