הרעש שעושה האויב, והתהודה שאנו נותנים לרעש זה, מבהילים עוד יותר מהאויב עצמו. האויב זורה בנו פחד וייאוש. גורם לנו לעזוב את המרחבים הפתוחים ולהסתגר. ומתוך כך אנו מפסידים במערכה עוד לפני שהיא התחילה. אולם הנביא פותח פתח - גם שבר וחורבן כאלה אינם סופיים. ניתן לצמוח שוב מהתחלה.
הפחד מתעורר לא רק מפני האויב עצמו, אלא כבר מפני השמועות עליו: "שָׁמַעְנוּ אֶת שָׁמְעוֹ רָפוּ יָדֵינוּ צָרָה הֶחֱזִיקַתְנוּ חִיל כַּיּוֹלֵדָה" (ו', כד), ויותר מאוחר מתעורר הפחד מפני השופר המבשר על בואו של האויב: "מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִישׁ כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה" (ד', יט). בואו של האויב אינו מביא רק לפחד מפני התוצאות האפשריות, הוא כבר גורם לאבל ולמספד קודם זמנו - אֵבֶל על תוצאות שעדיין אינן נראות בפועל - "בַּת עַמִּי חִגְרִי שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים כִּי פִתְאֹם יָבֹא הַשֹּׁדֵד עָלֵינו" (ו', כו).
הנביא פוסח על תיאור המלחמה עצמה. ולמעשה מתקבל הרושם שמלחמה לא הייתה: בא אויב נורא ואיום, הפחד מפניו הוא גדול, האויב מטיל מצור – ובעקבות זה באות התוצאות: "וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו נִצְּתוּ מִבְּלִי ישֵׁב" (ב', טו). יש בזה הוצאה לפועל בדיוק נמרץ של תוכניות האויב "לָשׂוּם אַרְצֵךְ לְשַׁמָּה עָרַיִךְ תִּצֶּינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב" (ד', ז), וכשם שביאתו של האויב הייתה פתאומית (ו', כו) כך התוצאות הן פתאומיות: "שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר נִקְרָא כִּי שֻׁדְּדָה כָּל הָאָרֶץ פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי רֶגַע יְרִיעֹתָי" (ד', כ).
והחורבן הוא גדול: "רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם: רָאִיתִי הֶהָרִים וְהִנֵּה רֹעֲשִׁים וְכָל הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ: רָאִיתִי וְהִנֵּה אֵין הָאָדָם וְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם נָדָדוּ: רָאִיתִי וְהִנֵּה הַכַּרְמֶל הַמִּדְבָּר וְכָל עָרָיו נִתְּצוּ מִפְּנֵי ה' מִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ" (ד', כג-כו) החוש היחיד שפועל הוא הראיה, אין חיים, אין תנועה, אין קול. בעוד שבעת ביאתו של האויב קראנו על תנועה מהירה "הִנֵּה כַּעֲנָנִים יַעֲלֶה וְכַסּוּפָה מַרְכְּבוֹתָיו קַלּוּ מִנְּשָׁרִים סוּסָיו" (ד', יג) חוש השמיעה פועל במלוא אונו "הַזְכִּירוּ לַגּוֹיִם הִנֵּה הַשְׁמִיעוּ עַל יְרוּשָׁלַם נֹצְרִים בָּאִים מֵאֶרֶץ הַמֶּרְחָק וַיִּתְּנוּ עַל עָרֵי יְהוּדָה קוֹלָם" (ד', טז).
תיאור החורבן מפרט את השואה: "וְאָכַל קְצִירְךָ וְלַחְמֶךָ יֹאכְלוּ בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ יֹאכַל צֹאנְךָ וּבְקָרֶךָ יֹאכַל גַּפְנְךָ וּתְאֵנָתֶךָ יְרשֵׁשׁ עָרֵי מִבְצָרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בּוֹטֵחַ בָּהֵנָּה בֶּחָרֶב" (ה', יז) אולם הנביא פותח פתח, השואה אינה מוחלטת "וְגַם בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה' לֹא אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם כָּלָה" (ה', יח).
(נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'דבר אחד מדבריך')
הרצי"ה קוק - הרב צבי יהודה הכהן קוק (1891-1982), בנו ותלמידו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, היה ראש ישיבת מרכז הרב וממנהיגיה הרוחניים הבולטים של הציונות הדתית. עסק רבות בלימוד תנ"ך, אמונה וגאולה ברוח תורתו של אביו.