פעמיים הולך דוד לשדה פלשתים. בשני המקרים אין זו גחמה חסרת הגיון אלא תוכנית מחושבת. אך בעוד שהליכתו הראשונה אליהם היתה בסימן בקשת חסד, הרי שכעת הוא הולך אליהם כבעל מעמד שיש להתחשב בו ולהכיר בכוחו ובמעמדו.
הליכתו הראשונה של דוד אל פלשתים (כ"א) משוללת לכאורה כל הגיון ונראית כצעד של יאוש, שסופו שגעון וחידלון. רק לפני זמן קצר הרג את גולית, ואחיו של גולית שומר ראשו של אכיש היה ועדיין לא נסתפג דמו (שוחר טוב ל"ד).
כעת דוד חוזר ושב אל פלשתים לאחר זמן, בהיותו ראש לגדוד, ואז כבר נחשב הדבר לצעד מחוכם, הגיוני וריאל-פוליטי. נסתפג דמו של גולית, ולדוד היה מה להציע לאכיש.
הדבר מוכיח שגם הליכתו הראשונה היתה מעשה מחושב ואפשרי, ולא צעד פזיז של יאוש. דרכו הראשונה של דוד אל פלשתים עברה דרך נוב, משם שאב כוח ותעצומות נפש לדרכו החדשה, המסוכנת והעקלקלה - בה' שאל לו. הוא פנה אל הפלשתים כשהוא מצויד בהדרכה ובהבטחה אלוקית. גם בפעם השנייה ליוו אותו בדרכו לשם נביא ואורים ותומים. אין זו גחמה חסרת הגיון אלא תוכנית מחושבת. הוא נתבע משמים ללכת אל פלשתים.
האבות הלכו אל הפלשתים וחזרו ושבו לשם אף על פי שקשר זה נכשל פעם אחר פעם. נראה כאילו נדחפו דחף עליון, המחייב את הקשר עם הפלשתים. גם שמשון, אשר החל להושיע את ישראל מיד פלשתים, נתבע ללכת אליהם.
ירידתו של דוד אל הפלשתים היא איפוא הליכה בעקבות האבות. ירידתו הראשונה דומה, בבדידות המאפיינת אותה ובחריגותה, לזו של שמשון, וסופה - כשל שמשון - חדלון. אבל דוד חזר אליהם בראש הגדוד משנוצר גרעינה של המלכות. עתה לא ביקש חסד, אלא בא כבעל מעמד שיש להתחשב בו ולהכיר בכוחו ובמעמדו. אין זו רק בריחה והצלה אישית, אלא יותר מכך: יש כאן פריצת דרך חדשה שיש עימה פתח תקווה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז מלך – עיונים בספר שמואל', בהוצאת מדרשת הגולן