מצוות האמונה כפי שמנוסחת בדיבר הראשון שעל לוחות הברית, מתבססת על ידיעת ה' בעקבות נסי גאולת מצרים: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (ב). כלומר, המצווה להאמין בה' באה בעקבות הופעתו ברוב הדרו לעיני כל, ללא ספק.

גם מבחינה לשונית "אמונה" היא מלשון אמינות, דבר שהוכח בעבר, ולפיכך ניתן להסתמך עליו לעתיד, ולא אמונה עיוורת. זו אמונה שניתן לצוות עליה, לחייב בה את האדם. אמונה של חובה. 

אך מצופה מאיתנו גם אמונה של רשות, אמונה שאי אפשר לצוות עליה כי המאמין טרם ראה את התגלות ה', עדיין לא חווה את יכולתו של מי שציווה. זו אמונה טהורה, כמו אמונתם של האבות, שהאמינו עוד בטרם נעשו להם נסים, ובטרם ניתנה המצווה בהר סיני. לכך נאמר על אברהם "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית ט"ו, ו).

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא  באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון