מי תכנן את המקדש? ומה משמעות הבטוי "הדום הרגליים" בהקשר של המקדש?
אין בניית בית בלי אדריכל ובלי תכנית – בספר מלכים, כלל לא עלה על דעתנו לשאול: מי תכנן את כל זה? כשם שלא שאלנו מי ארגן ומי ניהל, ומה היו תפקידי הלויים כאשר הסתיימה התקופה של שמירת הארון ונשיאתו ממקום למקום.
אחרי פרקי הארגון והמנהל אנו מגיעים לחזון ולתכנית (כ"ח, יא-יט):
ויתן דוד לשלמה בנו
את תבנית האולם, ואת בתיו, וגַנְזַכָּיו, וַעֲלִיֹתָיו,
וחדריו הפנימים, ובית הכַּפֹּרֶת;
ותבנית כל אשר היה בָרוּח עִמו…
ולתבנית המרכבה[1] (=) הכרובים זהב
לְפֹרְשׂים וסֹכְכים על ארון ברית ה' –
הכֹּל בִּכְתָב מיד ה' עלי הִשׂכּיל,
כל מַלאֲכוֹת התבנית.
ברוח ה' (=רוח הקודש) הגה דויד וכתב את התכניות כולן, ולכן, ב'דברי-הימים' (בשונה ממלכים), הבית לה' הוא לא רק רעיון וחזון של דויד. דויד הכין את הכל, ושלמה רק ביצע!
בשיטת 'המבנה החוזר לראש', פרק כ"ב פתח בחזון, בנבואת נתן, ובסיבה שמנעה את דוד מלבצע, ופרק כ"ח חוזר אל החזון – גם נאום דויד מול קהל ישראל ומנהיגיו מבוסס על נבואת נתן, ודויד הפקיד ביד שלמה את שרביט המעשה, עם אזהרה מכוונת ללב, וברכת "חזק ועשה" (כ"ח, ט-י).
בפתח החזון, ניסח דויד בבהירות רבה, את הרעיון הגדול של 'השכנת השכינה' ב'בית הבחירה', ואת משמעותו – נתבונן בכמה פסוקי מקרא כדי לנסות להבין –[2] כֹּה אמר ה': השמים כִּסאי והארץ [כולה] הֲדֹם רַגלָי; אֵי זה בית אשר תִבנו לי, ואֵי זה מקום מנוחתי; ואת כל אלה ידי עשתה... (ישעיהו ס"ו, א-ב); כי לא ישבתי בבית לְמִיום הַעֲלֹתי את בני ישראל ממצרים, ועד היום הזה, וָאֶהיֶה מתהלך באֹהל ובמשכן; בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל... (שמואל-ב, ז', ו-ז; דברי-הימים-א י"ז, ה-ו); אני עם לבבי לבנות בית מנוחה לארון ברית ה', וְלַהֲדֹם רַגלֵי א-להינו, והכינותי לבנות (כ"ח, ב);
בפסוקים אלה, 'הדום הרגלים' של כסא המלכות השמימי מבטא את גילוי השכינה במקום הקודש, בעוד התהלכות הארון הם הנדודים באין מקדש קבוע; בניית הבית לה' משמעה 'קץ הנדודים', והצבת 'הדום הרגליים', שהוא ארון ברית ה', במקומו הקבוע.
חשוב להדגיש, בדברי דוד מפורש שהבית נבנה למען מנוחת הארון, הוא 'הדום הרגליים' של כסא המלכות השמימי; אבל כאשר אין הבית ראוי לגילוי השכינה, אז כל הארץ תהיה 'הדום הרגליים' של כסא המלכות השמימי ומשם ה' יביט, במיוחד אל "עני ונכה רוח וחרד על דברי" (ישעיהו ס"ו, ב).
לעומת זה, במראה הנבואי (בנבואת זכריה) המתאר את הופעת ה' וגילוי הישועה שוב בארץ ובאותו המקום בירושלים, מודגשת עמידת ה'רגליים': "ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב; ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלם מקדם..." (זכריה י"ד, ג-ד);
אף ביחזקאל (מ"ג, א-ט), בחזון המקדש העתידי, 'כפות הרגליים' שלא נזכרו במראות החורבן והסילוק מודגשות כאן. כאשר כבוד ה' ימלא את הבית וישכון בו, אז יאמר ה' לנביא: את מקום כסאי ואת מקום כפות רגלַי אשר אשכן שם בתוך בני ישראל לעולם, ולא יְטַמאוּ עוד בית ישראל שם קדשי ... ושכנתי בתוכם לעולם (יחזקאל מ"ג, ז-ט).
ברור בלשון הנבואה כי 'כפות הרגליים' המוצבות ארצה, במיוחד בבית המקדש, הן הביטוי הברור לשכינת כבוד ה' בארץ בתוך עמו, בארצו ובעירו.
_______________
[1] השורש 'רכב' נפגש כאן עם השורש 'כרב', כלשון הכתוב בשירת דוד – "וירכב על כרוב..." (שמואל-ב כ"ב, יא).
[2] ראו הרחבה בספר 'מקראות' לפרשת משפטים, בהסבר השם "רְגָלים", ומשמעות ה'עלייה לרגל', ובפירוש התיאור "ותחת רגליו", עמ' 400-395; 498-493.