שאול, היוצא כמלך בראש ישראל למלחמה, מוביל את העם אל מפלה בלתי נמנעת, ואילו דוד במעשהו ה"בוגדני" עם פלשתים מחזק את ישראל ומביא אותם לנצחון.
הכתוב מעמת, שלא בפניהם, את דוד ושאול בלילה שלפני מלחמת הגלבוע. שניהם נאנסו לחבור עם שונאיהם ולעשות מעשה המנוגד לדרכם ולהכרתם.
שאול הלך להסתייע בבעלת האוב ויצא ממנה ללכת בלילה ההוא (כ"ח). דוד נאלץ להסתפח למחנה פלשתים, אבל סרני פלשתים הכריחו את אכיש לשלח אותו עם בוקר (כ"ט).
בצר לו, ערב המלחמה הגורלית, הלך שאול לדרוש את שמואל. שאול לא חיפש הדרכה אסטרטגית אלא את קירבת ה' ורצה את שמואל. אבל שאול לא ידע כיצד עושים זאת. הוא לא ידע איך חוזרים בתשובה. בעייתו היא מהותית ונוגעת לשורשי חייו ודרכו. אפילו בשעתו האחרונה, בנסיונו הנואש לבקש את ה', הוסיף חטא על פשע, והדבר נזכר לו לדורות עולם.
ואילו דוד נאלץ לברוח מן הארץ, לחבור אל הפלשתים, ועתה הוא צריך להילוות אליהם למלחמה בישראל. זוהי תדמיתו החיצונית של המעשה, אבל הכל יודעים את האמת הפנימית. דוד יודע היכן הוא עומד, ואף סרני פלשתים יודעים זאת, אלא שמן השמים נגזר שלא יבוא דוד להושיע את שאול.
בשעה שכל העיניים פונות אל הגלבוע, כל הכוחות מרוכזים עם שאול, וכל הלבבות פועמים לקראת תוצאותיה של המלחמה הגורלית הזאת, מכניס הכתוב לכאן את סיפור מלחמתו של דוד בעמלק (ל') וקוטע את רציפות הדברים. מתברר שקיימות חזיתות אחרות וקיימים נושאים אחרים שאינם קשורים ותלויים במלחמה זו. "עריקתו" של דוד מן המערכה בגלבוע הפכה למעבר מחזית אחת לשניה.
בה בשעה ששאול עומד על נפשו בגלבוע (ל"א) ונענש על ידי עמלקי על חטאו בהחמצת המלחמה בעמלק, נאלץ דוד להילחם בתוצאות חטאו זה ובהזנחתו. דוד נלחם בעמלק מלחמת חרמה, השלים את המצווה וסגר את המעגל ההיסטורי הגדול.
שאול, היוצא כמלך בראש ישראל למלחמה, מוביל את העם אל מפלה בלתי נמנעת, ודוד במעשהו ה"בוגדני" עם פלשתים מחזק את ישראל ומביא אותם לנצחון.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז מלך - עיונים בספר שמואל', בהוצאת מדרשת הגולן