מזמור זה יסודו במזמור חוכמה, מכיוון שעיקר המזמור הוא דידקטי ופונה אל השומע, ומשכנעו שיש לשמור את דרך ה'. המזמור נפתח בכותרת "לְדָוִד" (א).
יש לבטוח בה' (א-יא)
המשורר פונה אל השומע ומשכנע אותו שלא לקנא ברשעים: "אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה" (א), שהרי "כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן" (ב). האלטרנטיבה שמציב המשורר היא ביטחון בה': "בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכׇן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה" (ג), ומי שיבטח בה', ה' יטיב עמו: "וְהִתְעַנַּג עַל ה' וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ" (ד). המשורר ממשיך לעודד את השומע, ומפציר בו להתפלל לה',ולא לדאוג מהצלחת הרשעים, כי לבסוף הצדק יצא לאור: "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ. וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם" (י-יא).
הצדיק יוושע והרשע יענש (יב-לג)
בפסקה המרכזית שבמזמור המשורר מציג כיצד הצדיק יוושע, על אף התנכלויות הרשע: "חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וְדָרְכוּ קַשְׁתָּם לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי דָרֶךְ. חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה" (יד-טו). הישועה של הצדיקים תבוא מכיוון שה' מכיר בצדיקים: "יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה. לֹא יֵבֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ" (יח-יט), בניגוד לרשעים שיאבדו "כִּי רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ וְאֹיְבֵי ה' כִּיקַר כָּרִים כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּלוּ" (כ). תוך כדי התיאור משלב המשורר את התנהגות הצדיק: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (כז); "פִּי צַדִּיק יֶהְגֶּה חׇכְמָה וּלְשׁוֹנוֹ תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט. תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו" (ל-לא).
אזהרה וזירוז לקיום המצוות (לד-מ)
המזמור מסתיים בקריאה "קַוֵּה אֶל ה' וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ" (לד), שהרי אם כן אותו אדם יחזה בנפילת הרשעים: "וִירוֹמִמְךָ לָרֶשֶׁת אָרֶץ בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים תִּרְאֶה". המשורר חותם בתקווה: "וַיַּעְזְרֵם ה' וַיְפַלְּטֵם יְפַלְּטֵם מֵרְשָׁעִים וְיוֹשִׁיעֵם כִּי חָסוּ בוֹ" (מ).
כתיבה: נתנאל שפיגל