בפרק נלמד על שני מלכים: מנשה, שמלך במשך פרק הזמן הארוך ביותר; ואמון, שמלך רק שנתיים.
מלכות מנשה (א-יח)
מנשה מלך ביהודה חמישים וחמש שנים (!), תקופת השלטון הארוכה ביותר, אך הוא עשה הרע בעיני ה'. הכתוב מספר על חטאי מנשה: מנשה החזיר את העבודה הזרה שהצליח אביו להסיר מיהודה. הוא עבד את הבעל והעביר את בנו באש, ובנוסף - "וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה" (טז).
חטאי מנשה הובילו את העם ללכת אחרי אלוהים אחרים. מנשה הציב במקדש פסל אשרה. בגלל חטאי מנשה נחרץ דינה של ממלכת יהודה לחורבן: "וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב וּמָחִיתִי אֶת יְרוּשָׁלִַם כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ" (יג).
מלכות אמון (יט-כו)
אמון הלך בדרכי מנשה אביו ועשה הרע בעיני ה': "וַיַּעֲזֹב אֶת ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתָיו וְלֹא הָלַךְ בְּדֶרֶךְ ה'". עבדי אמון מרדו בו, ורצחו אותו. בעקבות המרידה, עם הארץ היכה את המורדים והמליך את יאשיהו, בנו של אמון, תחתיו.