פרקנו פותח חטיבה חדשה, נבואות הוי (כ"ח-ל"ג). בניגוד לחטיבה הקודמת, חטיבת פרקים זאת הרבה יותר מובנת הן מבחינת סגנון ולשון הנביא והן מבחינת הרקע ההיסטורי של הנבואות.
חורבן ממלכת אפרים (א-ד)
בפסקה הראשונה הנפתחת במילת הקינה "הוי" הנביא מתאר את חורבן ממלכת אפרים השיכורים. הנביא מתאר את האויב שיבוא על אפרים כמים שוטפים, שישטפו את ממלכת ישראל.
נבואת תוכחה על ירושלים (ה-כב)
מכאן והלאה עובר הנביא לעסוק ביהודה. הנביא מתאר ששארית העם תזכה לישועה "וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב עַל־הַמִּשְׁפָּט" (ו). אך מכאן עובר לתוכחה קשה. כמו אפרים, גם יהודה "בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ" (ז) ולא סתם, אלא הכהנים והנביאים שביהודה "כִּי כָּל־שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" (ח).
הנביא מוכיח את העם שהם לא שומעים לדברי הנביא ואף לועגים לו. הם חושבים שהם כרתו ברית עם המוות ועם השאול – עם "אלוהי המוות", ולכן אין להם מה לדאוג. הנביא מכריז כי "בְּרִיתְכֶם אֶת־מָוֶת וְחָזוּתְכֶם אֶת־שְׁאוֹל לֹא תָקוּם" (יח) והפורענות תגיע ותפגע באלו שלא שומעים לדברי הנביא. הפסקה מסתיימת באזהרה "וְעַתָּה אַל־תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן־יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם כִּי־כָלָה וְנֶחֱרָצָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת עַל־כָּל־הָאָרֶץ" (כב).
שני משלים (כג-כט)
בפסקה זו נזכרים שני משלים מעולם החלקאות. המשל הראשון (כד-כו) מבהיר שאמנם הנביאים מדברים הרבה, אך דבריהם משולים לחרישה המכינה את האדמה לזריעה. המשל השני (כז-כט) מבהיר שאמנם הנביאים חוזים עונשים קשים וכבדים, אך העונש מגיע למי שראוי לקבלו ולמי שיש כוח לעמוד בו.