העם בוגדים לא רק בה', אלא גם באחיהם (א-ח)
בפתח הדברים הנביא מבקש "מִי־יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת־עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם" ואף מסביר מדוע: "כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים" (א). כך הנביא מייעץ לשומעיו להיזהר מפני אחיהם "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל־כָּל־אָח אַל־תִּבְטָחוּ כִּי כָל־אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל־רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ" (ג). גם בעקבות חטאים אלו ה' מצהיר שהגעת הפורענות היא בלתי נמנעת "הַעַל־אֵלֶּה לֹא־אֶפְקָד־בָּם נְאֻם־ה'? אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר־כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי?" (ח).
קינה (ט-יג)
הנביא מתאר כיצד הוא ינדוד להרים ויבכה שם על ירושלים "עַל־הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל־נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי־אִישׁ עֹבֵר וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד־בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ" (ט).
תיאור החורבן וסיבותיו (יא-טו)
הנביא פותח בשאלה: "מִי־הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת־זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי־ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל־מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר" (יא), והתשובה היא: עַל־עָזְבָם אֶת־תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא־שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא־הָלְכוּ בָהּ (יב). בעקבות זאת בא תאור של הפורענות והחורבן.
קריאה למקוננות ולנשים (טז-כא)
בעקבות הפורענות שה' מכריז עליה, הנביא קורא למקוננות שיבכו על חורבן ירושלים "וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ־מָיִם" (ז). בעקבות הפורענות הקרבה, הנביא מתאר כיצד נשים יצטרכו ללמד זו את זו קינה ובכי "וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר־פִּיו וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה" (יט).
"אל יתהלל חכם בחכמתו" (כב-כה)
הנביא קורא לחכמים, לגיבורים ולעשירים לא להתהלל בחכמתם, גבורתם ועושרם, אלא "כִּי אִם־בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי־בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם־ה'" (כג). בעקבות זאת, הנביא מביא אמירה קשה על עם ישראל שלא יודעים את דרך ה' "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־ה' וּפָקַדְתִּי עַל־כָּל־מוּל בְּעָרְלָה... כִּי כָל־הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי־לֵב" (כה), כלומר ישראל לא טובים יותר מהגויים.