תחושת ריחוק ויראת אלוקים

"כָּכָה לֹא תֵדַע אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת-הַכֹּל" (ה)

במגילת קהלת מודגש מה רב המרחק בין קהלת ובין א-לוהים.

אין במגילה זכר לחוויה אמונית אישית ואין בה הד ליחס נפשי אישי, אין בה אפילו זכר לחוויה היסטורית ישראלית.

לעומת זאת ישנם פסוקים המעידים על תחושת הריחוק מן א-לוהים המקננת בלב קהלת: "והאלהים עשה שיראו מלפניו" (ג', יד), "כי האלהים בשמים ואתה על הארץ..." (ה', א). ויפה סיכם זאת א' הראל פיש: 'מחבר ספר קהלת אינו נזקק ליחסי אני אתה. א-לוהים נזכר בגוף שלישי... זהו אפוא כמעט מונולוג טהור ומן הבחינה הזאת אין עוד דוגמתו בתנ"ך'.

הרגשת הריחוק שקהלת חש כלפי א-לוהים נובעת מזה שאין הוא מבין את עולמו. רבות הן הבעיות שאין קהלת יכול לפתור אותן. אמנם, על אף כל הבעיות המעסיקות את קהלת בקשר לעולם והנהגתו אין לו צל של ספק בקיומו של א-לוהים. אין גם בקהלת משום דין ודברים אישי עם א-לוהים על אודות הנהגתו את העולם, שלא כבספר איוב למשל. קהלת יודע היטב שדרכי הא-לוהים נסתרות מלפניו והוא מבקש למצוא את מקומו בעולם תוך כדי התמודדות עם בעיותיו, והוא חוזר שוב ושוב לרעיון שא-לוהים רחוק ונסתר ושכל דבר בעולמו נקבע על ידיו בלא אפשרות למצוא את סוד העולם. יחסו של קהלת לא-לוהים הוא יחס של יראה ומכאן גם דרישתו לירוא את א-לוהים, דרישה החוזרת שוב ושוב .

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עיונים בחמש המגילות'.