מצוות השמיטה חוזרת מספר פעמים בתורה. בפרשת משפטים מודגש העניין החברתי שבה ואילו בפרשת בהר מודגש העניין האלוקי שהארץ שייכת לה'. פרשת ראה מחברת את שני העניינים לאחד.
הביטוי הייחודי ״שְׁמִטָּה לַה׳״ (ב) משלב את המינוח של פרשת משפטים עם זה של פרשת בהר בהן מופיעה מצוות השמיטה.
כמו בפרשת משפטים, גם כאן יש ׳שמיטה׳, כלומר הדגשה על האדם השומט, ואילו כמו בפרשת בהר מצוין שהשמיטה היא ׳לה׳׳. פרשת ראה מחברת בין החקיקה החברתית לבין התפיסה הדתית.
לתביעה מהאדם לוותר על הלוואותיו ישנן שתי השלכות: מן ההיבט הכלכלי, היא מאפשרת לבעלי חוב להתחיל מחדש פעם בשבע שנים, ומן ההיבט החברתי, היא מבטלת את המצב הבעייתי שבו המלווים שולטים – מעשית ורגשית – בלווים, ולמעשה מפקיעה את השעבוד שלהם למלווים. הרגישות הזו נלמדת מלשון הפסוק: ״לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו״ (ב), שמשמעותו לא לדחוק את הרֵע ולא ללחוץ אותו.
מטרתה של מצוות שמיטה, אם כן, היא חברתית, אך נימוקיה מושתתים על תפיסה דתית.
העזרה לאחר נגזרת לא רק מתוקף הציווי האלוקי, אלא מתפיסת מציאות שהתורה מציגה. האמונה שאלוקים נתן את הארץ וממשיך לכוון את החיים בה גורמת לאדם להתייחס אחרת לרכושו. מושג הבעלות נתפס בעירבון מוגבל כאשר האדם מכיר בכך שמה שיש לו ניתן לו מאת האלוקים (״בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ״ - ד), ולמעשה נותר שלו. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהמשך קיומו של האדם על אדמתו מותנה בהתנהגותו (״הִשָּׁמֶר לְךָ...״ - ט) ובכך שבשנה השביעית הארץ חוזרת לאלוקים (פרשת בהר).
ההכרה בשייכות האדמה לאלוקים מקלה על שיתוף אחרים בפירותיה – ההכרה שמצבנו בעתיד הוא תולדה של ההתנהגות המוסרית שבהווה (״כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה׳״ - י) מכוונת אותנו לפתוח את לבנו לאחר.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'להתעורר ליום חדש: קריאה מתחדשת של התורה ושל החיים' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר