שירת הבאר

"אָז יָשִׁיר יִשְֹרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ; בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָֹרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" (יז-יח).

על פי פשוטה, שירת הבאר היא שירה ששרו אנשים צמאים שמצאו מים במדבר. הניגוד בין הצימאון והיובש למים המגיחים פתאום, אחר ייאוש, אחר תלונות, גורם לעם לפתוח בשירה על המים, על הנדיבים הכורים את הבאר ועל החיים הניעורים: "אך האשמתי שבסוף דרכי, בעוד עיני אל תחום הישימון, האושר השיגני כמטר ולא הספקתי לכסות ראשי. מאז אני כעץ בלב מדבר שאלף ציפורים ירדו עליו, בדיו היבשים מלאו שירה" (נפלאתה, לאה גולדברג).

אך אם נצלול לעומק הבאר נראה שעיקרה של השירה אינו בהודיה אלא בבקשה: "עלי באר, ענו לה" שירו לבאר ובקשו ממנה לעלות. אין השירה תודה על המים אלא אמצעי להעלות את המים: באר אולי כורים במעדרים, אך במדבר א-לוהים מנסה ללמד את משה לדבר על הסלע, להוציא מים עם מילים ושירים.

"נשיאי ישראל באין וסובבין אותה במקלותיהן ואומרין עליה את השירה 'עלי באר ענו לה; עלי באר ענו לה' והן מבעבעין ועולין כעמוד למעלה" (תוספתא סוכה ג, יא).

נפשו של האדם לעתים משולה למדבר צחיח. ואדם אל אדם, מקל. ולעתים כדי להוציא מים חיים מלב אדם בלב מדבר, צריך לשיר לו. לזמר – עלי באר, ענו לה. כי השירה יורדת עמוק ונוגעת בשיתין, בנימין שבהם זורמים נוזלים. "תהום אל תהום קורא לקול צינורך" (תהלים מ"ב, ח). "ושאבתם מים, בששון" (ישעיה י"ב, ג) האדם זקוק לששון, לשירה, כדי לצלול עם הצליל אל רבדים עמוקים בקרקע המדבר, בקרקע האדם, רבדים מהם נובעים מים.

פרק כ' מספר לנו כי כשמתה מרים הנביאה, נותרה העדה בלי מים. בלי אישה, נביאה ומשוררת היודעת לצאת במחולות, יישאר העם עדת נודדים טובעי חולות יבשים. אבל נס אמיתי מתרחש. אז ישיר ישראל. ישראל ולא משה. ישראל ולא מרים. העם זוכר את השירה על גדות ים סוף ולומד לבדו לשיר מחדש. אחרי מסע ארוך במדבר, אחרי הצימאון והגעגוע הגדול למנהיגיו ההולכים ומתים, העם לומד להתאסף סביב הבאר ולמצוא מים. לא רק בגשם היורד עליו כאושר פתאום, אלא גם במעמקיו, מתוכו. ושירת הבאר – שירת הקריאה למים, היא גם שירת צמיחה של עם שמוצא את נביעתו הפנימית אחרי מות אהרן ומרים.

באדיבות אתר 929