שאלת הגמול בקהלת לאור סיפור איוב

בפרק זה פותח קהלת את דיונו בשאלת הגמול האלוקי בעולם. בדברי הפתיחה שלו הוא משתמש בצירוף "אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ" (ח) המופיע בתנ"ך פעמיים בלבד - פעם אחת בפרק זה ופעם נוספת בסוף ספר איוב שם נאמר "וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת־אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ" (איוב מ"ב, י). השימוש בביטוי ייחודי זה אינו מקרי, אלא הוא מרמז לקורא כי דברי קהלת ביחידה זו נאמרים בהקשר לספר איוב וכי על הקורא לקרוא אותם על רקע סיפור זה. גם דברי קהלת על בית האבל העדיף על בית המשתה מכוונים את הקורא להיזכר בסיפורו של איוב בו הפך בית המשתה של ילדיו לבית האבל שלו.

בסיפורו מתלונן איוב שנעשה לו עיוות דין וטוען כלפי ה' שלא גמל לו כפי שהגיע לו. קהלת מסכים עם איוב, אך שלא כמו איוב הוא מקבל את קיומו של עיוות הדין במציאות. יותר מכך, מתוך התבוננותו על איוב הוא אומר כי יש לאסון שקרה לאיוב תוצאה חיובית – "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ" (ח). הוא אינו מצדיק את האסון שקרה לאיוב ואינו אומר שהוא טוב או צודק, אך הוא רואה כי בפועל אחריתו של איוב לאחר האסון הייתה טובה מראשיתו. לא רק ברכוש ובילדים הייתה אחריתו של איוב טובה מראשיתו. כשקהלת אומר "טוֹב לָלֶכֶת אֶל־בֵּית־אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל־בֵּית מִשְׁתֶּה" (ב) - הוא מדבר על איוב שדווקא האבל שלו הוליד בו את פיתולי הנפש ועמקות המחשבה המייחדים אותו ואת ספרו. מתוך התבוננותו במקרה של איוב לומד קהלת כי בדיעבד, אנשים שעברו אסון הוציאו מעצמם עוצמות גדולות יותר וחכמה עמוקה ונוקבת יותר לעומת הכסילים הצוחקים והמתהוללים בבית המשתה.

סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור שהועבר במרכז הלכה והוראה

לשמיעת השיעור המלא