היגיון פעולת שמשון, כתחבולה אסטרטגית, המותירה את האויב ללא יכולת לפנות אל עם ישראל כנושאים באחריות לפעולותיו, מגיע לשיא בפרק ט"ו, כאשר בני יהודה מוסרים אותו אסור בעבותים לידי פלשתים. כך מתברר לפלשתים, במובהק כביכול, כי שמשון פועל רק על דעת עצמו. מתוך חרדת בני יהודה מתגובת פלשתים לטרור שמשון ההולכת לפגוע בהם, באו אל שמשון להסגירו לידי פלשתים כמתואר: "וירדו שלושת אלפים איש מיהודה אל סעיף סלע עיטם, ויאמרו לשמשון, הלא ידעת כי מושלים בנו פלישתים, ומה זאת עשית לנו" (יא). בתנאי המצב המתוארים, טענת אנשי יהודה לשמשון נראית מובנת כרציונאלית ומוצדקת, במלוא היבטיה. תשובת שמשון אליהם נראית מתאימה להתנהלותו הפשטנית: "כאשר עשו לי כן עשיתי להם" (שם).
אבל דווקא מנקודת מפגש זו מזדקרת מלוא אחריותו המוסרית של שמשון, בהיותו מוכן בהתמסרות מודעת לאפשר להם להסגירו לידי פלשתים. הרי היה יכול להתנגד להם, כפי שעשה מיד לאחר מכן לפלשתים בהכותו אלף איש מפלשתים בלחי החמור. אלא שבניגוד לקודמיו, אבימלך ויפתח, שמשון נזהר מפגיעה באחיו. רק לא מלחמת אחים, זה המסר המהדהד מהתנהלותו ההרואית כלפי אחיו אנשי יהודה. הכתוב מבטא היגיון זה כהיגיון הדדי המתבקש על ידי שמשון: "ויאמר להם שמשון, השבעו לי פן תפגעו בי אתם. ויאמרו לו לאמור, לא כי אסור נאסרך ונתנוך בידם והמת לא נמיתך" (יב-יג). שיעור הקומה המוסרי המתגלה בגבורה עילאית זו, המתבטאת בעוצמת הריסון שבהתנהלותו כלפי אחיו, מסבירה את הנאמר בקיצור חידתי בסיום הפרק: "וישפוט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה" (כ).
עוד על אותו עניין קראו בפוסט מאת הרב ד"ר יואל בן נון 'הקוד האתי של הלח"י'
באדיבות אתר 929