בהריגת בעלי חיים לצורך אכילה רואה התורה פן של רצח. אמנם "רצח" זה הותר אך רק בכללים מסוימים: הריגת הבהמה לא הותרה אלא בשביל שיבוא דמה למזבח, ולא יעלה על הדעת שהשוחט יאכל את הדם בעצמו.
בפרק י"ז אוסרת התורה לאכול בשר ללא הקרבתו על המזבח. (איסור שחוטי חוץ).
התורה מנמקת זאת בשתי סיבות: ראשית – כדי שלא יזבחו לע"ז, ושנית - איסור אכילת חלב ודם נובע מהעובדה שהם קרבים למזבח ואינם רכושו של האדם.
אולם נראה, כי בעיה נוספת מטרידה את התורה בנושא שחיטת בעלי החיים. התורה טוענת שאדם ששוחט מחוץ למשכן נחשב כשופך דמים: "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך". הביטוי "לשפוך דם" מוכר לנו מהלכות שפיכות דמים, כלומר מרצח של אדם. כך למשל מתבטא הכתוב, לאחר היתר אכילת בעלי חיים לנח, כשרוצה לסייג את היתר שחיטת הבהמות לבעלי חיים דווקא, ולא חלילה לאדם: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך". והנה, להפתעתנו, ניסוח זהה מופיע לגבי שוחט בהמה!
לא ניתן להמלט מן המסקנה שגם בהריגת בעל חיים לצורך אכילה רואה הכתוב פן של רצח. אמנם "רצח" זה הותר אך מי ששוחט שלא על פי הכללים, כלומר לא הביא את הבהמה למשכן ה', הריהו רוצח, הריהו שופך דמים.
הריגת הבהמה לא הותרה אלא בשביל שיבוא דמה למזבח, ולא יעלה על הדעת שהשוחט יאכל את הדם בעצמו.
שחוטי חוץ נאסרו לא רק בשביל למנוע הקרבה לעבודה זרה, ולא רק בשל גזל המזבח אלא גם בגלל שאחרת זהו רצח בעל חיים. רק כשמקריבים במשכן, ודם הבהמה עולה על גבי המזבח ומכפר על נפש המקריב, רק אז מותר לשחוט בעל חיים. אחרת "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך".
במובן זה, חוזר עם ישראל במידה מסויימת למצב שלפני המבול, למצבו של האדם הראשון בגן עדן, שם הותרה לו רק אכילת צומח. גם כעת לא הותרה לעם ישראל אכילת בעלי חיים, אלא רק במקרה מיוחד, כשיש צורך בדם הבהמה שיעלה על גבי המזבח.
לשמיעת שיעורו של הרב אורי שרקי 'שחיטה = שפיכת דם'
לקריאת מאמרו של הרב אלחנן סמט "דָּם שָׁפָךְ" – "וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ"
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון