בתוך נבואתו הקשה על מואב זועק ישעיהו גם את זעקת לבו על גורלם הקשה של מואב. המדרש מדגיש את יתרונם המוסרי של נביאי ישראל, הרגישים גם לצרת הגויים ולכאבם.
בתוך התיאור על בכי בערים שונות במואב, מופיע הביטוי החריג: "לִבִּי לְמוֹאָב יִזְעָק" (ה). מפסוק זה נשמע שגם הנביא עצמו מזדהה עם הסבל המואבי.
יש מפרשים שטענו שאין לפרש את הפסוק בצורה כל כך קיצונית.
הרד"ק למשל טוען שהפסוק איננו אמירה אישית של הנביא אלא ציטוט הנאמר בשם המואבים.
באופן מעודן יותר, ר' יוסף קרא מציע שכך צורת הפעולה של הנבואה – כשנביא מנבא הוא חווה על בשרו בזעיר אנפין את תוכן הנבואה. לכן, כשישעיהו מנבא נבואת פורענות על מואב הוא חווה בעצמו חוויה כלשהי של כאב וצער, ועליה הוא זועק.
מכל מקום, שני הפירושים מניחים שאין לנביא צער אמיתי על חורבן מואב.
לעומת גישה פרשנית זו יש להעמיד את דברי המדרש (תנחומא בלק א'; הרעיון מובא גם ברש"י):
"ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי האומות - נביאי ישראל מזהירין את האומות על העבירות, וכן הוא אומר: "(צופה) [נביא] לגוים נתתיך" (ירמיהו א', ה). ונביאים שהעמיד מן האומות, נותנים פרצה לאבד את הבריות מן העולם הבא. ולא עוד, אלא כל הנביאים היו במידת רחמים על ישראל ועל אומות העולם, שכן ישעיה אומר: "על כן מעי למואב ככנור יהמו וגו'" (ט"ז, יא), וכן יחזקאל אומר: "בן אדם שא על צור קינה" (יחזקאל כ"ז, ב). ונביאי אומות העולם, היו במידת אכזריות, שזה עמד לעקור אומה שלמה חנם על לא דבר".
המדרש מעמת בין סיפור בלעם, בו נביא מאומות העולם התאמץ כדי לקלל את ישראל, לבין נבואותיהם של נביאי ישראל. נביאינו אינם חפצים ברעת הגויים. הם מנבאים נבואות קשות כדי לגרום לגויים לחזור בתשובה, אך אינם שמחים במפלתם. אדרבה – הם עצובים ובוכים עליה. לפי המדרש, זו הסיבה לעדיפותם של נביאינו ולבחירתם. דווקא מי שמרחם על שומעי לקחו, דווקא מי שרואה בנבואות הפורענות שלו הזדמנות לגרימת תשובה ולא לנקמה ושנאה – ראוי להיות נביא ה'.
עוד לפשר זעקתו של ישעיהו על מפלת מואב ניתן לשמוע בשיעורו של הרב אורי שרקי
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער