צייר לי כבשה

מעשה "כבשת הרש". פסוקים בודדים, המקפלים בתוכם עולמות שלמים. ערכי יסוד שכוחם יפה לא רק לשעה אלא לדורות. כשל מוסרי. תשובה. צדק. החטא ועונשו. עניים ועשירים, מלך, כוהן ונביא. כולם היו בניו.

עוצמתו של הסיפור בקיצורו. זיקוק מופלא. רעיונות גדולים במילים קטנות, פשוטות וניתנות להבנה לכל דורש. נתן הנביא אינו עושה הרבה. הוא בסך הכל מציב מראה גדולה, קעורה, כעורה, מול עיני המלך, המנהיג: "אתה האיש!" (ז). שלא כדרך מנהיגים בימינו, שעל דרך הכלל מבקשים כי יחליפו להם את המראה במראה אוהדת יותר, או שוכרים מיד פרקליט צמרת, יועץ תקשורת, איש יחסי ציבור וסוללה של דוברים, כדי להסביר למה "יש כאן טעות" ו"שופכים את דמיהם", דוד המלך מודה על כישלונו: "חטאתי לה'" (יג).
מידה כנגד מידה. מילה כנגד מילה. שתי מילים מול שתי מילים. "אתה האיש!" - "חטאתי לה'!".

סופו הטראגי של הסיפור, מות הילד בדמי ימיו, מהווה גם פתח לתקווה חדשה. כמו בבלדה לעוזב קיבוץ, מפיג דוד המלך את תקוות השווא של חסידיו: "והוא לא ישוב" (כג). מתוך האבל, הצער והכאב, התחושה החריפה של הכישלון המוסרי, ההודאה בחטא והעונש הנורא, יוצא דוד המלך לדרך חדשה, עם תקווה לעתיד טוב יותר.

נתן הוא נביא. אך בשונה מנביאים אחרים, דיבורו אינו מלווה במליצות גבוהות, בדימויים עשירים. הוא גם נמנע מלהראות כוחו בכל מיני מעשי נסים וכשפים, קסמים ולהטים. הוא מספר סיפור. כמו פעם. "היֹה הָיָה עשיר. ועני. וכבשה". כמו הנסיך הקטן, גם נתן הנביא "מצייר לנו כבשה" בשעת הסיפור שלו.

דור דור ונביאיו. כל דור ונתן הנביא שלו. מ"כבשת הרש" של נתן הנביא, ועד "על זאת" של נתן אלתרמן. הנביא, איש הרוח, האינטלקטואל, אינו רשאי להיוותר ספון במגדל השן. בכור היצירה, במרומי האולימפוס האקדמי. עליו לרדת אל העם, להסתובב בשווקים וברחובות, להרבות צדק ויושר, להוכיח בשער ולמחות כנגד מעשי עוול.
כך, בימים ההם. כך, בזמן הזה.

באדיבות אתר 929