פרק כ"ב - ההתנחלות בעבר הירדן

חלוקת הפרק: 
1. פס' א-ח: חזרת שבטי עבר הירדן לנחלתם 
2. פס' ט-לד: הקמת המזבח על הירדן 
 
1. פס' א-ח: חזרת שבטי עבר הירדן לנחלתם

כאשר יהושע שולח את שנים וחצי השבטים הוא מעיד שהם קיימו את מה שהתחייבו למשה והתחייבו שוב ליהושע בפרק א', טז-יח. בנוסף הוא מזהיר ומצווה אותם לגבי העתיד, לשמור את דרך ה'.  

א. פס' ב – יושם לב להשוואה שעושה יהושע בין שמירת צו משה ובין השמיעה לקולו שלו. אכן כך קבלו על עצמם במפורש שנים וחצי השבטים בפרק א', טז-יח.

ב. פס' ד – "ועתה הניח" – יהושע עושה שימוש באותה לשון בה עשה שימוש בפרק א',טו כאשר דרש מהם לצאת בראש המחנה: "עד אשר יניח...".

ג. פס' ה – דבריו של יהושע כאן מקבילים למה שיאמר לעם ישראל כולו להלן כ"ג, ו-יא.

ד. פס' ז – נראה שפסוק זה מדגיש את ההבדל שבין ראובן וגד ובין חצי המנשה. לעומת ראובן וגד שבט מנשה לא היה בין מבקשי הנחלה בעבר הירדן בבמדבר פרק ל"ב והתנחלותם שם קשורה בנסיבות אחרות המתוארות שם בסוף הפרק (פס' לט-מב).

ה. פס' ז – "וגם כי..." -  אפשר שסוף הפסוק מתקשר לפסוק הבא: ואף זאת, כאשר הוא שילח אותם הוא אמר להם וכו'.
 
2. פס' ט-לד: הקמת המזבח על הירדן

ישנה השוואה ברורה בין סיפור זה ובין סיפור בקשת הנחלות בעבר הירדן המזרחי בבמדבר פרק ל"ב: בשני המקרים הקצף יצא לאור יוזמתם של שבטי עבר הירדן המזרחי, בשני המקרים היה מי שפירש את מעשיהם בצורה שלילית ובשני המקרים לאחר נאום ביקורת הם משכנעים את הצד השני במטרתם החיובית.
אלא שהשוואה זו גוררת אחריה גם הבדלים משמעותיים כאשר ההבדל המרכזי הוא – מי עומד מולם בעימות. בספר במדבר מדובר על משה ואילו כאן מדובר על העם (על ידי שליחיו) ויהושע כלל לא נזכר. מצד אחד זה מסמל את סוף תקופת ההנהגה של יהושע אך מצד שני יש בכך מסר מעודד שהעם נוקט יוזמה וחושש מפגיעה בצביונו הרוחני.

א. פס' ט – "מִשִּׁלֹה" - הכתוב מדגיש שהליכתם הייתה משילה, שם יהושע דיבר עימהם. גם להלן בפסוק יב העם מתאסף בשילה, המרכז הרוחני של תקופה זו.

ב. פס' י – שימו לב שהכתוב לא מסביר לנו בשלב זה מהי מטרתם בבניית המזבח ואנחנו, הקוראים, שותפים גם כן למתח שבסיפור. נראה שהביטוי "גדול למראה" רק מגביר את המתח.

ג. פס' יג – למרות שהעם נאסף "לעלות עליהם לצבא" (יב) הוא מקדים ושולח משלחת לבירור, ברוח צו התורה בפרשת עיר הנדחת (דברים י"ג, טו): "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב".

ד. פס' טז-כ – שימו לב שהם לא מזכירים במפורש חשש של עבודה זרה ומדברים באופן כללי על כך שבניית מזבח "מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ" (יט) היא מרד בה'. ואומנם התורה אסרה במפורש לבנות מזבח חוץ (דברים י"ב, י-יג) ומהאזכור של המשלחת את עוון פעור (יז) נראה שהם חששו שזה יוביל לעבודת אלילים.

ה. פס' כא-כט – שימו לב למבנה הנאום: הם פותחים בהכחשת האשמה, אחרי כן מתארים את סיבת בניית המזבח, ומסיימים שוב בהכחשה.

ו. פס' כד – יש כאן היפוך מרתק: בני ישראל חשבו שהמזבח נבנה על מנת להתנתק מה' ומתברר שהוא נבנה מפני החשש מתרחיש זה בדיוק!