עמימות מבורכת

נחמיה שר המשקים מואשם בבגידה. דבריו של המלך "אין זה כי אם רע לב" (ב) משמעם 'אתה מעוניין לבגוד בי'. במלכות פרס ראשו של הנחשד בבגידה לא היה נשאר עליו. נחמיה חייב לשכנע שפניו הרעים אינם ניסיון בגידה אלא צער על מצבה העגום של "העיר בית קברות אבותי" (ג). רק כך יישאר ראשו על כתפיו. כארבעה חודשים עברו מאז סיפר חנני לנחמיה על מצבה העגום של ירושלים. בזמן זה הספיק נחמיה לתכנן לפרטים את כל הנחוץ לו. כבר אז תכנן נחמיה להגיע עם צבא פרטי משלו לירושלים ולבנות את חומת העיר.

נחמיה מגיש יין למלך הפרסי בשעה שהשגל נמצאת על ידו. אפשר שהמלך היה עסוק בתענוגותיו ולכן הסכים לכל בקשותיו של נחמיה. במקום ליצור מהומה בהוצאת שר בכיר להורג הוא שולח אותו לארץ נידחת. נחמיה לוקח את ההזדמנות בשתי ידיו. הוא מבקש מכתבים אל פחות עבר הנהר בהם הוא יוצג כמינוי ישיר של המלך. הוא מבקש אגרת אל שומר הפרדס לא רק כדי לקבל עצים אלא כדי להראות שהמלך אישר את בניית החומה. הוא מבקש צבא פרטי שילווה אותו בדרך ויישאר איתו גם בירושלים.

השמועה כי הגיע לאזור פחה המכיר את המלך לפני ולפנים עשתה לה כנפיים. הפחות מסביב, שספק אם ראו פעם את המלך הפרסי, לא ידעו מה טיב קשריו של נחמיה עם המלך. נחמיה העדיף להשאיר את העמימות על כנה תוך פיזור רמזים על הכרותו הקרובה עם המלך. הפחות מסביב ניסו להפריע לו אך לא העזו לערב בדבר את המלך הפרסי. כך מנע נחמיה את מכתבי השיטנה שהיו מנת חלקה של ירושלים בתקופות הקודמות.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך