יעקב מתאר את מסירות נפשו על שמירת צאנו של לבן חמיו. מה ניתן ללמוד מכך על ההקפדה הנדרשת משכירים על זמנו של בעל הבית? והאם מדובר במידת חסידות או בחיוב מן הדין?
כשם שאסור לאדם לגזול ממונו של חבירו כך אסור לשכיר להתבטל מעבודתו אפילו לצורך דבר מצווה כתפילה וברכת המזון. וכמו שכתב ב'שולחן-ערוך' (חו"מ שלז, כ): "מוזהר הפועל שלא ייבטל מעט כאן ומעט כאן, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן".
את היסוד לכך למדנו מיעקב אבינו, שהתורה טורחת לספר לנו שוב ושוב על מסירותו המרובה לעבודתו, כפי שאמר לרחל ולאה (בראשית ל"א, ו): "וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן". וכן אמר ללבן שרדף אחריו (שם, לט-מ): "טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ, אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה... הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי".
גם את הצלתו תלה יעקב אבינו בזכות עבודתו המסורה, וכמו שאמרו חז"ל (בראשית רבא עד, יב): "חביבה היא המלאכה מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון ומלאכה הצילה נפשות". שנאמר (בראשית ל"א, מב): "לוּלֵי אֱלוֹהֵי אָבִי אֱלוֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי, אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי (את עבודתי המסורה) רָאָה אֱלוֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ" (ובזכותה מנע את לבן מלהרוג אותי ואת בָנַי).
ועל כן אל ייפול לב הפועל, ואל יחשוב, מה ערך לטרחתי, שגדולה המלאכה של מי שעושה אותה באמונה בעיני הקב"ה. והחריצות והנאמנות במלאכה היא הסגולה הבדוקה לעשירות (עיין שו"ע חו"מ שלז, כ. ערוה"ש חו"מ שלא, ג). וצריך העובד לישון ולאכול כראוי, שאם יהיה עייף או רעב נמצא גוזל את מעסיקו (שו"ע חו"מ שלז, יט).
ואם סיכמו המעסיק והשכיר את שעות העבודה ואת הנסיבות שבהן יכול השכיר להפסיק את עבודתו - סיכומם קובע. ואם לא סיכמו - מנהג המקום קובע. אלא שקשה לקבוע מה המנהג. למשל, ברור שבמקרים דחופים ביותר נוהגים לדבר בטלפון, השאלה מה מוגדר כדחוף. וכן מותר להכין כוס תה, השאלה כמה זמן מותר לאבד סביב הכנת התה ושתייתו. כדי לצאת מהספק טוב לסכם דברים אלו במפורש עם המעסיק.
נערך ע"י צוות אתר התנך ומאור הורוביץ הלוי, ישיבת הר ברכה