עבדי עולם

"וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וְזָרַקְתָּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב" (כ)

ציווי זה של נתינת הדם על תנוך האוזן, מוכר לנו מקובץ דינים שונה מאוד - תהליך טהרת המצורע:

"וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית" (ויקרא י"ד, יד) מה הקשר בין שני הדינים הללו?

ניתן להסביר את נתינת הדם כמבטאת היטהרות, אך כיוון זה מעט דחוק - היטהרות בדרך כלל מקושרת לטבילה ו/או להזאת חומר מסוים (דם / מים / שמן), שאת התהליך הכפול הזה גם אהרון ובניו וגם המצורע המיטהר מצווים כבר לעבור. במקום להסביר שכאן חודשה דרך חדשה לגמרי של היטהרות, ניתן אולי להציע כיוון אחר.

כאשר מזכירים נתינת דם על האוזן, קופצים לראש דיני עבד נרצע. לאחר שש שנות עבודה, עבד עברי יוצא לחפשי. אם הוא מעדיף להישאר אצל אדונו, נוקבים את אזנו במרצע והוא נעשה לעבד עולם. נקיבת האוזן, אם כך, מבטאת יצירת זיקה נצחית.

ניתן, אם כן, להציע שנתינת הדם על האוזן בשני המקרים שעימם פתחנו מבטאת מעין תחליף של רציעה אמיתית. המצורע, שיצא מתוך קהל ישראל ומקביל בכמה מדיניו למת (טומאת אוהל לדוגמא), נדרש לא רק להיטהר מטומאתו אלא ליצור מחדש את זיקתו הנצחית לעמ"י; כך גם הכהנים, בהקדשתם הראשונית לעבודת המשכן, נעשים כעבדי עולם לה' ולמקדשו.

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער