הפרק פותח בשמחה הלאומית בעקבות הישועה וממשיך בתיאור עולמו הפנימי של הנביא שמייחל ומצפה לה' ולישועתו. מתברר שעדיין לא הגיעה הישועה שלמה, ובדרך יש סערה, מצב של הסתר פנים, שמצריך ממנו להסתתר רגע, עד יעבור זעם.
האווירה המתפתחת מתוך פרק כ"ה ומתעצמת בפרק כ"ו מרוממת את הנפש הלאומית והאישית. עד שאנו מוצאים בפרק הקודם את הפסוק ההחלטי שבו אנו נוהגים להתחזק בשעת אבלות חס ושלום: "בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דִבר". הנחמה מלאה וכוללת כל פנים וכל רגב. ומתוכה נפתח פרקנו בשירה גדולה, שהרי השירה מגיעה לא פעם ממצב נפשי מיוחד וטוטאלי. אנו ממש באווירת ספר תהלים: "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים". השלום והביטחון ישהו יחד: "שלום שלום, כי בך בטוח".
ומתוך התרוממות הרוח עובר הנביא לדבר על עולמו האישי: "נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרךָ". בכל שעות היממה הוא מייחל להתקרב לבוראו. מכאן המהלך הנפשי מסתבך, החתירה השירית לעידן הנחמה נאבקת במציאות שעדיין קשה מאוד. בין הנתונים הרוחניים והפיזיים הקשים לבין הרינה והשלום נפער פתח קשה. התוהו עדיין מאיים, תקופת הלידה נמשכת עוד ועוד וטרם רואה העֻבּר את אור העולם. הסערה העוברת בעולם הכרחית אך קשה ביותר.
יש לזכור שבלשון העברית הפלאית מילים מסוגלות לבטא דבר והיפוכו באותה עת, כך "עִיר נשמות" היא עיר של שממה, ובכל זאת יש בה גם תזכורת לנשמת אדם, ואפילו הביטוי "מתים" יכול לחול גם על מתים וגם על בני אדם חיים. ובפרקנו: "יחיו מתיך נבלתי יקומון, הָקיצו וְרַנְּנוּ שוכני עפר". מתי עם ישראל, שנחשבו כבר לגופות מתות, צפויים להתעורר באחרית הימים.
אבל סערה זאת מפרקת ושוברת, משנה את סדרי העולם האנושי. אומר כאן הנביא "לֵךְ עַמִּי, בוא בחדריך וסגור דְּלָתְךָ בעדך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם". בשעה שהקב"ה יוצא לדון את בני האדם בסערה גדולה, אין לנו אלא לשתוק ולהסתגר "עד יעבור זעם". כמו ימי השואה הנוראה באירופה ששילבו בתוכם הסתר פנים מתוך גזרת דין קשה. "הסתר הפנים" של שירת "האזינו" בתורה מקבל כאן היבט נוסף כשהאדם בעצמו צריך להסתתר ולהתחבא מהזעם שבחוצות.
באדיבות אתר 929