המודעות שלנו לכך שהמאבק הבלתי מתפשר על עמדותינו בנושאים החשובים, עלול למוטט את הקרקע כולה תחת רגלינו, ולהביא לחורבן, הוא הלקח היותר חשוב מרצח גדליה, והוא כל כך אקטואלי.
רצח גדליה בן אחיקם הוא שמוטט למעשה את התקווה שנותרה לאחר חורבן הבית הראשון. חורבן המרכז הרוחני החשוב, קשה ככל שיהיה, עדיין הותיר מקום לתקווה: לקיומה של אוטונומיה קטנה בארץ, לחידושה של הברית הפנים-ישראלית, ואולי אפילו לכינון מחדש של בית המקדש. הרצח הפנימי הרס את כל אלה, והוא שהביא בסופו של דבר להתפוררות הישוב כולו, לבריחה למצרים ולארצות אחרות, ולהותרת ארץ ישראל כשממה.
צום גדליה הוא תזכורת לכל אלה. הצום נועד להוציא אותנו מהמסגרת היום יומית בה אנו נלחמים בחירוף נפש על עמדותינו, וסבורים כי קיומו של העולם מותנה בכך שהעמדות שבהן אנו מאמינים תתקבלנה כולן. הוצאה זו נועדה כדי להזכיר לנו שיש משהו חשוב יותר מכל אלה, והוא עצם הקיום המשותף.
לא ניתן למנוע רצח פוליטי על ידי שימוש בכוח החוק והמשפט בלבד. מדובר במערכה כוללת של תרבות חיים ודיבור, של הכרה עמוקה באמת המצויה גם בעמדות האחרות, של כללי ניהול דיון וויכוח, של הימנעות משימוש בכוח השלטון למעשי שחיתות ואטימות, ושלילה מוחלטת של שימוש באלימות.
צום גדליה עומד כתמרור חד וכואב המלמד מה טיבה של חברה שאינה פונה לשמוע את כל הקולות שבתוכה, ולהכיל את האנשים כולם - לא רק את אלה הנשמעים בויכוחים הגדולים אלא גם את אלה שבשולי הדרכים; חברה שלא יודעת להתווכח; חברה שאינה מכירה בלגיטימיות של ה"אחר" שבתוכה ועוד ועוד.
צומות לא נועדו לחפירה ארכיאולוגית בעבר ההיסטורי. הם נועדו כדי להרכיב את האירוע ההיסטורי על עינינו בשעה שאנו מתבוננים אל אתגרי ההווה. נורות האזעקה שהודלקו ברצח גדליה מהבהבות גם היום, בעומדנו לקראת הכרעות קשות ביותר העומדות לפתחנו. המודעות שלנו לכך שהמאבק הבלתי מתפשר על עמדותינו בנושאים החשובים עלול למוטט את הקרקע כולה תחת רגלינו, ולהביא לחורבן, הוא הלקח היותר חשוב מרצח גדליה, והוא כל כך אקטואלי.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת אורות שאול