סיפורו של מפיבושת ומלכות דוד

סיפורו של מפיבשת הוא סיפור הנופל בצדי הדרך. קשה היה לעזוב את עלילות התפארת של דוד ולהטות את תשומת הלב לילד נכה שנשאר בדד מממלכתו הגדולה של שאול (ט', ג), פיסח, מסמל בגופו את השושלת ההרוסה. אפשר היה לשכוח את מפיבשת, אלמלא היו עטופים חייו של דוד בזכרונות מפיבשת.

בארבע מערכות מסופר סיפור מפיבשת: בראשונה, כשדוד עולה למלוכה, משתהים הפסוקים על הילד הנופל מידי האומנת הנחפזת (ד', ד). בשנייה כשדוד מגיע לשיא גדולתו, יושב על כסא ממלכתו וזוכר את בן יהונתן הנשכח ב'לו דבר' שבעבר הירדן: "הכי יש עוד אשר נותר לבית שאול ואעשה עמו חסד בעבור יהונתן" (ט', א). ואנו שמחים בזיכרון הברית, בהתעלות מעבר לרגשות טינה ובדאגה לאדם נכה שנחלתו מושבת. 'ציבא', עבד שאול שהתעשר מכוח חורבן אדוניו מחזיר את נחלת שאול לנכדו. במערכה השלישית (ט"ז, א-ד) ניגש ציבא, 'עבד כי ימלוך', אל דוד הבורח מאבשלום, בידו מזון לבורחים ובפיו דיבת בן אדוניו. המלך הנמלט, אסיר תודה על אספקת המזון המפתיעה, מגרש את מפיבשת מנחלתו ומעביר את הרכוש לציבא. לאחר ששב המלך לביתו (י"ט) ניגש מפיבשת ומבקש רחמים. התנ"ך מעיד כי אדם ישר היה, והתאבל על בריחתו של דוד "למן היום לכת המלך עד היום אשר בא בשלום" (שם, כה). דיבת ציבא היא אם כן שקר. מפיבשת בן יהונתן הנכה לא ביקש למרוד אלא התאבל על המלך. ופסק הדין של דוד שניתן במעמד צד אחד, לפי עדות של גונב נחלת אדוניו, היה טעות איומה.

כשמפיבשת מגיע לזעוק באוזני המלך הוא נשאל שאלה מזעזעת בעיני: "למה לא הלכת עמי מפיבשת" (י"ט, כו) והקורא מזדעק: והלא דוד יודע כי האיש נכה ברגליו, פסח. איך עומד דוד מלך ישראל קל רגליים, האיש שחס לפני זמן קצר על איתי הגיתי ואמר: "תמול בואך והיום אניעך?" (ט"ו, כ) ושואל את האיש הפסח - "למה לא הלכת עימי?" ומפיבשת עונה ומציין את העובדה הידועה לקורא, למלך ולנוכחים "פסח עבדך" (י"ט, כז).

מדוע חושד דוד בחף מפשע? מניין החשד בבנו של יהונתן? התשובה ניתנת מפי מפיבשת עצמו: "ועשה הטוב בעיניך. כי לא היה כל בית אבי כי אם אנשי מות לאדני המלך ותשת את עבדך באוכלי שולחנך ומה יש לי עוד צדקה ולזעוק עוד אל המלך" (שם, כח-כט). ועל הפסוק הזה צריך לקרוע. האמנם? האמנם יכול לעמוד בן יהונתן, שמסר מלכותו לרעהו, שנפלאה אהבתו, שסיכן חייו להציל נפש ידידו, ולומר לרע אביו "כי לא היה כל בית אבי כי אם אנשי מות לאדוני המלך"?

אין לנו אלא לומר כי נשכח יהונתן. מפיבשת מיוחס על שם שאול. התנ"ך מספר על בן יהונתן הנכה והאבל, ודוד רואה את נכד שאול המאיים על מלכותו. כה עמוק החשד. הפרשייה מסתיימת במילים: "ומה יש לי עוד צדקה ולזעוק אל המלך" (שם, כט). באוזניו של דוד לא ניתן לצעוק, אף לא ניתן לבקש צדקה. והקורא מחכה – לדוד, שיענה ויגיד – "דבר, כי שומע". אך סיפור מפיבשת מסתיים בשתיקת דוד. וזו שתיקה שמפרה את ברית יהונתן לו נשבע המלך: "וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' לֵאמֹר ה' יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד עוֹלָם (שמואל א כ', מב). שבועת ה' הופרה. מפיבשת נושל. הידידות הופרה. ועמה הממלכה כולה: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת: 'אתה וציבא תחלקו את השדה' (י"ט, ל) יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה" (שבת נ"ו, ב).

ונראה לי כי כל מלכות דוד נולדה מידידות שאינה תלויה בדבר. אהבת יהונתן משבט בנימין אל דוד משבט יהודה חיברה בין שבטי הצפון לשבטי הדרום. על ידידות קמה הממלכה, ועל שכחת הברית והידידות היא נפלה, שהרי פרקו של מפיבשת בן שאול חותם את פרקי העלייה המסחררת של דוד, ופותח את פרקי ההידרדרות מתהום אל תהום. לא בכדי כתבה זלדה כי עלבונו של מפיבשת מרעיל את הקרביים. מרעיל אך גם מזכיר כי ממלכה גדולה תלויה בידידות. ובשברונה ניפול כולנו.

באדיבות אתר 929