מדוע נכשלו התוקפים את בנימין פעמיים ונהדפו באבדות כבדות? הלוא הם יצאו למלחמה לביעור הרשע ואף שאלו את ה', ומדוע ה' לא עצר בעדם, אם ידע שייכשלו?

 

הזעזוע המוסרי מצפייה בנתחי גופתה של הנערה אחרי ההתעללות, הוביל למלחמת האחים הנוראה שבימי השופטים. אם שבט בנימין מגן על מעשים הדומים לסדום, ומסרב להסגיר את המתעללים בנערה, יוצאים למלחמה לביעור הרשע. זו תמצית תפיסתו הדתית-מוסרית של פנחס בן אלעזר הכוהן "בימים ההם" (כח). מדוע אם כן נכשלו התוקפים פעמיים, ונהדפו באבדות כבדות? הלוא שאלו בה' גם על הימים הראשונים, ומדוע ה' לא עצר בעדם?

הרמב"ן (בפירושו לפרשת סדום; בראשית י"ט, ח) ציין את ההבדלים בין רשעת סדום לבין פילגש בגבעה, והוסיף שחובת ביעור הרע הייתה על שבט בנימין, והשבטים שהתכנסו בלעדיו היו בטוחים בכוחם ובצדקתם, עד שלא שאלו את ה' על עצם המלחמה, אלא רק מי יַעלֶה תחילה, וגם הם לא היו נקיים בעצמם לגמרי. לכן התנהלה המלחמה בדרך הטבע, ובני בנימין, הלוחמים עזי הנפש, הפילו חללים רבים. רק כאשר חזרו השבטים בתשובה, ושאלו על עצם המלחמה, ניתן להם הכוח ללכוד בתחכום את הגבעה, ולהכות את בני בנימין.

ויש להוסיף ולומר – אין סייעתא דשמיא למלחמת אחים בשום מקרה, כי השגחת ה' על עמו – בכללותו. ואכן התחרטו בני ישראל על השמדת שבט בנימין ברובו המכריע, אלא שזה היה מאוחר מדי. שיטתו של פינחס הצילה ועצרה את אסון פעור (במדבר כ"ה), אבל הובילה עד סף מלחמה עם בני גד וראובן (יהושע כ"ב), והביאה למלחמת האחים נגד בנימין בגבעה.

במשכן שילֹה אנו מוצאים אחר כך את עלי הכהן מבני איתמר (כפי שכתבו רש"י ורד"ק לשמואל א ב', ל), וצאצאי פנחס נדחו מן הכהונה הגדולה עד ימי דוד ושלמה.

באדיבות אתר 929