לפניכם קטע מתוך דף הלימוד של "מתן על הפרק" בו תמצאו שאלות מנחות והרחבות לעיון והעמקה בפרק:

 

בפרק י”א הנבואות הן בעלות נימה רכה ומפויסת, רווית אהבה וחמלה לישראל. לשון זו מנוגדת ללשון הקשה של נבואות התוכחה בפרקים הקודמים. הפרק נע בין שני קטבים: מחד מודגשת האהבה העמוקה של ה’ לישראל בנו המתבטאת ביחסו אליו, ומאידך האכזבה הקשה מהתנהגותו כפוית הטובה של העם.

א. הנבואה מתאפיינת ברצף של צמדי ניגודים בין יחסו של ה’ לישראל לתגובת העם:

1. עיינו בפסוקים א-ב, ועמדו על אופי התיאור של יציאת מצרים בפסוק א ועל הדימוי העומד ביסודו, ועל הניגוד העולה מתגובת העם בפסוק ב. שימו לב לחזרת הפועל “קרא” ולתרומתו לניגוד בין שני הפסוקים.

2. צמד ניגודים נוסף מופיע בפסוק ג. להבנת הדימוי המופיע בפסוק היעזרו בדברי הרד”ק: ‘ולפי שהמשילו לנער אמר עליו זה הלשון, כמו שמרגילים הנער לילך מעט בלי טורח כן כשהסעתים ממסע למסע בהוציאי אותם ממצרים הסעתים מעט מעט בלי טורח. הענן הולך לפניהם יומם ועמוד אש לילה.’ שימו לב לפער העמוק בין מעשה ה’ לתגובת ישראל, ולחזרה על העניין המרכזי של חוסר הידיעה.

3. בפסוק ד מדומה אפרים לעגלה, בהמשך לדימוי בפרק הקודם (י’,י-יג). כיצד מאופיין יחסו של ה’ לאפרים בדימוי זה? ראו את דברי רש”י: ‘בחבלי אדם - הייתי מושכם תמיד בחבלים רכים אשר ימשוך בהם אדם את בנו כלומר במשיכת רחמים. ואהי להם כמרימי עול על לחיהם - כאיכרים הטובים המרימים עול בידיהם ע”י לווחים להקל מעל הפרה החורשת כן הייתי עמם בכל צרה להקל מעליהן. ואט אליו אוכיל - הטיתי לו כח להכיל עול היסורין’. לעומת זאת, איזו תכונה מאפיינת את יחסו של ישראל בפסוק ה?

ב. הפרק חותם בפס’ י-יא המתארים את קריאת ה’ ושיבת העם מגלותו, באמצעות דימויים מעולמם של בעלי החיים. פסוקים אלה מקבילים לקריאה בפתיחת הפרק (א-ב) ויוצרים לו מסגרת ברורה. עמדו על ההקבלה המילולית והעניינית בין הפתיחה לחתימה, ועל התיקון בחתימה לעומת הפתיחה.

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"