מלך ארם ומלך ישראל מפרשים את המאורעות באמצעות סיבתיות אנושית ולא מעלים על דעתם שיש כאן התערבות אלוקית. המצורעים המבשרים על התשועה מעידים בגופם על השפעת הנס בתוך הטבע. רמיסת השליש, שלא האמין שיהיה נס ודבק אף הוא בתפיסת המלכים, היא רמיסת התפיסה של הסיבתיות הטבעית וההתכחשות לנס.
מלך ארם ומלך ישראל הינם יריבים מרים הניצבים משני צידי המתרס זה כנגד זה. עם זאת, שניהם מאוחדים בדעה שיש לראות את מהלך העניינים אך ורק דרך עיני ההנהגה האנושית וטקטיקות של בשר ודם ואין מקום בעולמם להתערבות אלוקית המשנה ומשפיעה על מהלך הלחימה.
תגובת ארם למה שהקב"ה עושה כנגדם איננה הכרה בנס אלא נסיון לתלות את הדברים בהסבר נטוראליסטי:
"וה' השמיע את מחנה ארם קול רכב, קול סוס, קול חיל גדול. ויאמרו איש אל אחיו: הנה שכר עלינו מלך ישראל את מלכי החתים ואת מלכי מצרים לבוא עלינו" (ו)
הכתוב מבהיר לנו הבהר היטב שארם טעו בנס וניסו לתת הסבר סיבתי אנושי להתערבות של ההשגחה העליונה במלחמה ולא העלו כלל בדעתם אופציה אחרת.
טעות זו חוזרת על עצמה באופן מדויק להפליא בתגובתו של מלך ישראל למנוסת ארם. אף הוא אינו לוקח בחשבון את מעורבות ההשגחה בנעשה ואף הוא מניח כמובן מאליו שהמציאות הנגלית לעיניו יכולה להיות אך ורק תוצאה של תכסיס אנושי. לכן, הוא מוכרח להניח שמדובר בתרגיל ארמי ואין הוא משער כלל בנפשו את האמת בדבר פעולה אלוקית.
סיפור זה חוזר על עצמו בעלילת המשנה של השליש. הנביא ניבא שהרעב ייעלם בן רגע, ושמציאות של רעב קשה ביותר תשתנה תוך עשרים וארבע שעות והשליש פקפק בכך. מזווית הראיה של הסיבתיות האנושית, דבריו צודקים לחלוטין ומשכנעים ביותר. ואולם, כל זאת מפני שאין הוא לוקח בחשבון את יכולתו ונכונותו של ה' אלוקי ישראל לשדד את מערכות הטבע ולהבקיע את כבלי הסיבתיות הטבעית. בזאת, הוא ממשיך את הקו של מלך ישראל שהוא משרתו.
התשועה הייתה מעשה נס אלוקי שאין להבינה בדרך הטבע, כפי שהארמים ומלך ישראל ניסו לעשות, והמצורעים, המצביעים על מנוסת ארם, מעידים בגופם על השפעת הנס בתוך עולם הטבע. כשם שכהן ולא רופא מטמא ומטהר את הצרעת, כך הנביא ולא המלך או השליש הוא המבין את הנעשה בשדה המלחמה.
רמיסת השליש – שהוא הדמות המנוגדת למצורעים - היא רמיסת התפיסה של הסיבתיות הטבעית וההתכחשות ליכולת הנס.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון