הפרשנים נחלקו בביאור הביטוי "מקץ שבע שנים" (א) - האם הכוונה לתחילת השנה השביעית או לסופה. נראה ששורש המחלוקת קשור גם להבנת מהותה של מצוות שמיטת כספים.
מצוות השמיטה נזכרת שלוש פעמים בתורה. אולם, בעוד שבשתי הפעמים הקודמות מודגש עניין שמיטת הקרקעות ושביתת העבודה בהן הרי שבפעם הזאת מודגש עניין שמיטת הכספים של כל אדם.
משמעות המצווה היא שישנו איסור על כל מלווה לתבוע את חובותיו בשנת השמיטה (יראים ס' קסד), ואף יותר מכך יש מפרשים שהחובות ממש נמחקים בלא תלות ברצונו של המלווה (אור זרוע ח"ד, קח).
הזמן המתואר בפרשייה הוא "מקץ שבע שנים" (א). מה פירוש הדבר? האם שמיטת כספים חלה במקביל לשמיטת הקרקעות הנזכרת בפרשת משפטים ובפרשת בהר - בתחילת השנה השביעית - או שמא זמנה נפרד והיא חלה בתום השנה השביעית?
הפרשנים נחלקו כיצד לפרש את הביטוי 'מקץ' בתורה. האבן עזרא והרא"ש (גיטין ד, כ) בארו שהכוונה היא בתחילת השנה השביעית, אולם חז"ל (ערכין כח ע"ב) וכן הרמב"ם (שמיטה ויובל ט, ד) למדו ממצוות הקהל שגם שם כתוב "מקץ שבע" (ל"א, י) שמדובר בסוף השנה.
דומה שמלבד המחלוקת הפרשנית מתקבלת כאן מהות שונה של מצוות שמיטת כספים.
ר"י בכור שור מבאר כי הסיבה שבגללה שומטים את החובות היא לתת מרווח נשימה לחקלאים שהפקירו את שדותיהם בשנה השביעית ואין להם ממה לשלם. לדבריו, שמיטת הכספים היא בסוף שנת השמיטה וממילא מדובר בשמיטה ממניע חברתי סוציולוגי.
הרש"ר הירש מבאר שהעניין כאן הוא להכיר בכך שלא רק הקרקעות של הקב"ה בורא העולם אלא שגם כל הרכוש והכסף מאיתו יתברך וכיוון שציווה לשומטם אנו עושים זאת. לדבריו, שמיטת הכספים היא במקביל לשמיטת הקרקע - בתחילת השנה השביעית - וממילא מדובר בשמיטה ממניע דתי של הכרה בבורא העולם.