"רְדִי וּשְׁבִי עַל עָפָר בְּתוּלַת בַּת בָּבֶל שְׁבִי לָאָרֶץ אֵין כִּסֵּא בַּת כַּשְׂדִּים כִּי לֹא תוֹסִיפִי יִקְרְאוּ לָךְ רַכָּה וַעֲנֻגָּה... קָצַפְתִּי עַל עַמִּי חִלַּלְתִּי נַחֲלָתִי וָאֶתְּנֵם בְּיָדֵךְ לֹא שַׂמְתְּ לָהֶם רַחֲמִים עַל זָקֵן הִכְבַּדְתְּ עֻלֵּךְ מְאֹד" (ישעיהו מ"ז, א-ו)

 

מדרש תנחומא (בובר) פרשת תזריע סימן טז

לעולם הבא הקב"ה יושב בדין על מלכות [אדום] הרשעה,
הוא אומר לה: למה את משעבדת בבני? 
היא אומרת: אתה עשית, שמסרת אותם בידינו
ואומר לה הקב"ה: בשביל שמסרתי אותם בידך לא נתתה להם רחמים אלא "על זקן הכבדת עולך מאד" (ישעיה מ"ז, ו)?? -
זה ר' עקיבא ששעבדה בו המלכות מה שאין סוף,
 
דבר אחר "על זקן הכבדת עולך מאד" - שהיתה מכבדת עולה על הזקן כבחור
אומר לה הקב"ה: חייך, שאני יושב עליך במשפט ודן אותך ומחייבך
שנאמר: "רדי ושבי על עפר בתולת בת בבל, שבי לארץ אין כסא בת כשדים וגו'" (ישעיהו מ"ז, א).
הוא קורא לאדום "בת בבל", והוא קורא לאדום "בת כשדים", אלא מהו בת בבל?
תאומתה דבבל - מה בבל החריבה את ביתי, אף זו [=אדום] החריבה את ביתי,
לכך "בת בבל שבי לארץ אין כסא", לפי שהיתה יושבת בראשונה על כסא, עכשיו "שבי לארץ אין כסא". 
"כי לא תוסיפי יקראו לך (הרכה והענוגה) [רכה וענוגה]" (ישעיהו מ"ז, א) - לפי שהיתה מתפנקת על בני, לפיכך "לא תוסיפי יקראו לך רכה וענוגה". 
ומה אני עושה לך? אני פורע מן השר שלך, ומכה אותו בצרעת, ואחר כך אני פורע הימנך, לא תאמר במלכות הזה, אלא אפילו על גוג שהוא מתגאה בעולם ועולה, אני מכה אותו בצרעת...

 

 

 

מדרש תנחומא - מדרש אגדה על חמשה חומשי תורה. המדרש החל להתגבש בארץ ישראל במאה החמישית אולם המשיך ונערך עד סוף המאה השביעית. המדרש בנוי מחטיבות של דרשות העוסקות בפסוקים הראשונים של כל סדר מקראי. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)