מעשר כספים מן התורה מניין?

הספרי מרבה מהפסוק "עשר תעשר את כל תבואתך זרעך" (דברים י"ד, כב) שאינו עוסק רק במעשר עני ובמעשר בהמה אלא גם במעשר של כל רווח כספי. ההיגיון די ברור שהרי בזמן המקרא עיקר העיסוק היה בחקלאות או ברעיית בהמות וממילא דיבר הכתוב לפי מה שהיה בתקופתו. ייתור הלשון הותיר לחז"ל לגלות כי יש חיוב לעשר גם משאר הרכוש. 

אולם, המהר"ם מרוטנבורג (ס' עד) כתב שאינו אלא מנהג בעלמא וכל הלימודים אינם אלא אסמכתא בעלמא. כמותו הכריע גם ר' משה פינשטיין (אגר"מ אהע"ז ג, מג). לדבריהם, בהמה ודגן שניהם נעזרים בכוח עליון באופן מובהק ולכן דווקא מהם יש לעשר מה שאין כן בשאר הרכוש שמרוויחים לכאורה כמנהג כל הארץ.

הברכי יוסף (יו"ד סימן רמ"ט) מביא כמה סיבות שבגללן מקלים אנשים בדין זה:

האחת, כיון שאנשים מוציאים הרבה כסף לזון את ילדיהם שמעל גיל שש הרי שיש בכך מצוות צדקה שהיא הרבה יותר גדולה ממעשר.

השניה, מהמדרש עולה שעיקר החיוב נאמר על סוחרים של ממש שעניינם להרבות ממונם מה שאין כן אנשים שמרוויחים לצורך הקיום שלא ברור שלגביהם החיוב קיים. גם אם נאמר שישנו חיוב הרי שסביר מאוד לומר שהוא קיים רק מהרווח לאחר קיזוז ההוצאות (כך גם כתב ערוך השולחן רמ"ט, ה).

הש"ך (רמ"ט, ג) כתב שלאחר שאנו יודעים את הסכום הרלוונטי ישנה אפשרות מלבד לתת אותו לצדקה של ממש (ועדיף לעמלי תורה) ניתן להשתמש בו לצורך מצווה או אפילו לקנות ספרים ומקום בבית הכנסת בתנאי שהוא מאפשר גם לאחרים לקיים בזה את המצווה.

בשו"ת שיח נחום, כתב הרב רבינוביץ' שניתן לצאת ידי חובה גם בהפרשה לביטוח לאומי שדואג למסכנים ועניים, אלא שייתן גם סכום נוסף לצדקה.