בפרקים שלפנינו דנה התורה בעניינם של ארבעה חריגים - שניים בפנים: גר ונזיר, ושניים בחוץ: טמא וסוטה. מה הם הקריטריונים על פיהם בוחרת התורה להוציא חריגים החוצה ולהכניס אחרים פנימה? ומדוע בכלל היא עוסקת בחריגים?
מיד לאחר תום המפקד עוסקת התורה בארבע מצוות עיקריות: שילוח טמאים מחוץ למחנה, אשמות שונים ובמרכזם אשם גזל הגר, סוטה ונזיר. לכאורה מקום פרשת האדם הוא בספר ויקרא, פרשת סוטה בדיני העריות, ואילו הנזיר הדומה לכהן צריך להיות חלק מדיני הכהונה.
בשם הרב צבי יהודה זצ"ל שמעתי הסבר נפלא:
התורה מלמדת כאן שני עניינים מרכזיים. ראשון בהם הוא העובדה שהקמת חברה לאומית אינה מוחקת את האינדיבידואליות, ואת ההכרה שישנם פרטים שונים וחריגים. אמנם, התורה הקדימה את המפקד, ובכך ביטאה את העובדה שאנו מתחילים מהציבור, ואז ההתייחסות היא למספרים, דגלים וסדר המסע. אולם אין מדובר חס ושלום בתפיסה לאומנית דורסנית, ואין התורה מתעלמת מן היחיד. היא פונה לעסוק ביחידים, והיא מתייחסת באופן מיוחד לחריגים השונים. בכך היא מלמדת כי כל תנועה ציבורית, יהא גודלה אשר יהא, אסור לה שתתעלם מכך שלא כולם מתיישרים לאור העיקרון הכולל, והיא צריכה לבחון כל מקרה לגופו.
היסוד השני הוא החריגים עצמם. התורה דוחה החוצה שני חריגים - הטמא והסוטה, והתורה מאמצת פנימה שני חריגים - גר ונזיר. בכך מלמדת התורה מי קרוב ומי לא. היא מלמדת כי דווקא הגר הבא מרחוק מוזמן פנימה, ודווקא בשל היותו תלוש וללא גואל התורה מגינה עליו באופן מיוחד. כמוהו הנזיר - איש שלכאורה מוציא את עצמו מן החברה, והתורה מאמצת אותו לחיקה. מאידך גיסא - התורה דוחה את הטמא החוצה, אף אם יהיה הכהן הגדול או אדם נשוא פנים אחר; התורה דוחה את הסוטה החוצה, אף אם תהיה אישה חשובה ומכובדת, בשל העובדה שהיא מעלה מעל באישה. התורה קובעת אפוא כי המוכנס פנימה או המוצא החוצה אינו נבחן לאור המעמד החיצוני שלו אלא לאור מהותו. את הגרים והנזירים - מאמצים; את הסוטות והטמאים - דוחים. זהו סדרו הנכון של העולם.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת אורות שאול