מזמור קמ"ז מהווה את השיא של המזמורים הקודמים לו ובו מהלל המשורר את ה' על גאולת ישראל המתהווה והולכת.

 

מזמורנו הוא המשך ישיר של שני המזמורים הקודמים, קמ"ה ו-קמ"ו, ואין להבין אותו ללא הקשרו לרעיונות שהובעו בשני המזמורים הקודמים. מזמור קמ"ו מסתיים בפסוק "ימלך ה' לעולם א-להיך ציון לדר ודר הללויה" (קמ"ו, י) וכך הגיע המתפלל יחד עם בעל המזמורים אל השיא במזמורנו "הללויה כי טוב זמרה א-להינו כי נעים נאוה תהלה" (א). אחרי שעברנו את השלבים של "תהלת ה' ידבר פי" (קמ"ה, כא) ושל "הללי נפשי את ה'" (קמ"ו, א) מסוגל ויכול המתפלל להכריז ולהכיר במעמקי נפשו: "הללויה כי טוב" (א). 

ולמה כל זה? שהרי שלבי הגאולה כבר התחילו: "בונה ירושלם ה' נדחי ישראל יכנס" (ב). "הרופא לשבורי לב" (ג) על חורבן בית מקדשנו "ומחבש לעצבותם" (ג). חובש ה' ומרפא את פצעיהם ואת שבריהם ואת העצב והיגון של שבי הגולה, שהרי "מעודד ענוים ה' משפיל רשעים עדי ארץ" (ו). הוא "המכין לארץ מטר המצמיח הרים חציר" (ח). ועל כל אלה אנחנו מתפללים יום יום בתפילת 'שמונה עשרה', כשלבים בגאולת ישראל: ברוך אתה ה' - גואל ישראל, רופא חולי עמו ישראל, ברך עלינו, מקבץ נדחי עמו ישראל, שובר אויבים ומכניע זדים, משען ומבטח לצדיקים, המחזיר שכינתו לציון, המברך את עמו ישראל בשלום - הכול כמופיע במזמורנו. וכך מה שהחסיר בעל מזמור קמ"ה - הושב על כנו במזמורנו: ציון, ירושלים עם ישראל ובית מקדשנו!

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך 'פרקי היום בתהלים' בהוצאת שילה ברכץ