מה עניינה של מנוחת ה' שכל כך מטרידה את מנוחתו של דוד במזמורנו? 

 

"זכור ה' לדוד את כל עֻנּוֹתוֹ" (א) – מה היה אותו עינוי שבו דוד עוּנָּה?

מסביר המשורר כי העינוי הוא בחוסר השקט הנפשי, חוסר שלווה, חוסר מנוחה, הוא לא מסוגל אפילו ללכת לישון. במציאות בה לה' אין מקום, הוא לא מצליח להיכנס הביתה, לעלות על המיטה ולהירדם - כי ה' חסר מנוחה.

שאיפתו הגדולה "קומה ה' למנוחתך אתה וארון עוזיך" (ח). שהוא כבר ימצא מנוחה לה'. אמנם מנוחה מאפיינת לרוב מצב של שכיבה ולא של קימה, אבל עבור הקב"ה המילה 'קומה' מבטאת יציבות, יכולת לעמוד על הרגליים. המנוחה של ה' משרה יציבות על העולם כולו.

ולכן אנא ה' "אל תשב פני משיחיך" (י) – אל תאכזב אותי, האר לי פנים. ואכן ה' נשבע שבועה מוחלטת "לא ישוב ממנה" (יא) ואם בניך ישמרו בריתי, השבועה תהיה נצחית "ישבו לכיסא לך" (יב). ואצל הקב"ה, כפי שאמרנו, היציבות היא בקימה, בעמידה על הרגליים בממלכה ובשלטון, היציבות היא בישיבה על הכיסא לעדי עד.

מנוחתו של הקב"ה היא בציון. "ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי" (ב', ו ), "ציון" היא היא הר קדשו של ה'. ולא רק דוד רוצה שלה' תהיה מנוחה, גם ה' בעצמו משתוקק למנוחה "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה" (יד) – מנוחתו של ה' היא עדי עד, כמו גם מלכותו של דוד - יש לה פוטנציאל להיות לעדי עד "גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך" (יב).

והשאלה הגדולה של פרקנו היא מה היא אותה מנוחה של ה' שכל כך מטרידה את מנוחתו של דוד? המשורר משיב על שאלה זו בצורה ברורה "כוהניך ילבשו צדק" (ט), "צידה ברך אברך", "אביוניה אשביע לחם" "כהניה אלביש ישע", "חסידיה רנן ירננו" (טו-טז). מנוחה ויציבות של ה' ושל העולם באות לידי ביטוי בצדק, בנחת רוח כללית, באוכל משביע רצון, בכוהנים שמסוגלים להעניק ישע ובחסידים מאירי פנים בשמחתם.

כאשר הארון אינו נח במקומו, משמעות הדבר שהוא יוצא להילחם, שהעולם במאבקים פנימיים, בניסיונות להוריד ידיים זה לזה. העולם שרוי בלחצים ובמתיחויות וממילא הכוהנים (=המנהיגים הרוחניים) אינם עוסקים בצדק והחסידים אינם מרננים, אינם בשמחה. ה"צידה" (=הפרנסה) היא בחוסר ברכה - אין בה סיפוק, אין בה טעם של ברכה. לא רק שהאוכל לא מבורך, גם האוכלים אביונים ולא שבעי רצון. 

כאשר מנוחתו של ה' בציון אזי כולם מרגישים שייכות אליה אל ציון (צידהּ במפיק ה', כהניה, אביוניה, חסידיה,) ויש ברכה בכל. או אז ה' מאיר פנים לדוד משיחו ודרכו לעולם כולו – "אצמיח קרן" (של אור) אורו של משיח בצמיחה, "ערכתי נר" – נרו מאיר החוצה "ועליו יציץ נזרו" (יז-יח). כתרו של דוד המהווה את מלכותו של ה' נוצץ וזורח על כל באי עולם.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929