לתביעה המוסרית אין חסינות

מבחינה פורמאלית, ועל פי הדין הנהוג אז, הייתה תמר ראויה לפסק הדין של "הוציאוה ותישרף" (כד). היא הייתה מה שנקרא בזמן הזה שומרת יבם, ואם כי היבום דאז שונה מהיבום שבסופו של דבר ציוותה עליו התורה, הרי שהדין דומה לדין בת כהן שבשריפה. כך ביאר רש"י. אמנם הרמב"ן הדגיש את העובדה כי מדובר בדינים שונים לחלוטין, בין אם הם נובעים ממעמדו המיוחד של יהודה כ'קצין שוטר ומושל בארץ', ובין אם מדובר בכך שהוענקה בימים קדומים אלה זכות לבעל שאשתו נאפה תחתיו - לשפוט אותה. עמדת כל הפרשנים כאחד אפוא היא שעל פי החוק שהיה נהוג אז - אכן היה מקום להוציא את תמר לשריפה.

ומפני מה בסופו של דבר לא עשה כן יהודה? יהודה לא עשה כן בשל העובדה שישנם עוד היבטים להתמודדות עם מציאות מורכבת. החוק והמשפט אינם הדברים היחידים העומדים לדיון, אלא גם המוסר והצדק. במקרה זה אמר יהודה לדעת הרמב"ן כי "צדקה במעשיה יותר ממני, כי היא הצדקת ואני החוטא אליה, שלא נתתיה לשלה בני". לאמור: ישנו פער בין העמדה הפורמאלית ובין העמדה המוסרית המהותית. מבחינה פורמאלית תמר בחרה בבחירתה החופשית לשכב עם יהודה ועברה עבירה חמורה בכך, ואילו יהודה הוטעה על ידי מי שהוא עצמו חשב שהיא זונה, ועל כן אין הוא האשם. מבחינה מהותית התמונה הפוכה: יהודה הוא הסיבה המהותית שהביאה את תמר לידי מעשה היאוש בו נהגה, והוא האשם האמיתי בסיפור זה.

עובדה זו מלמדת אותנו כי מערכת המשפט והצדק היא רק אחד ההיבטים של הסוגיה. אפשר שיעמוד אדם בכל דרישותיה, ועדיין ייחשב כ"נבל ברשות התורה"; אפשר שמבחינה פורמאלית לא יהיה אדם אשם במשהו, אך במישור המהותי התורה הפנימית תתבע ממנו ליטול על עצמו את האחריות לכך, ובוודאי שאין הוא רשאי מבחינה מוסרית לשפוט את מי שנפגע ממנו אף שהוא פעל שלא כדין.

סוגיה זו מלמדת אותנו שוב ושוב את המגבלות שקיימת במערכת משפט. כל מערכת משפט עוסקת בהיבטים הפורמאליים, שיש להם חשיבות מרובה, אך לא חשיבות בלעדית. במערכה הציבורית של היום ישנו טשטוש ערכים בתחום זה. בשל המשפטיזציה הענפה רבים סוברים כי אם אדם לא הורשע על ידי מערכת המשפט הרי שלא יכולה להיות כלפיו כל ביקורת על התנהגותו הלא מוסרית והלא ערכית. פרשת יהודה ותמר משננת לנו שוב כי מדובר במישורים שונים מגוונים ומורכבים. 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת אורות שאול