התורה קוראת למצוות פרה אדומה "חוקת התורה" (ב). זוהי חוקה שאין לה הסבר רציונאלי ולא אמור להיות לה הסבר שכזה. מדוע דווקא ביחס לטומאת מת נדרשת החוקה הזאת? נראה כי רק על ידי קבלת הגזירה האלוקית וההבנה כי אין לערער אחר עצם המוות ניתן להתמודד נפשית עם המוות.
ישנם סוגים רבים של טומאות. טומאות הגוף כנידה, זבה וצרעת מופיעות בספר ויקרא ואילו בפרקנו מופיעה טומאת המוות. את המוות אנו פוגשים לראשונה בחטא עץ הדעת טוב ורע (בראשית ג'). הקב"ה מצווה על האדם שלא יאכל מעץ הדעת "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (שם ב', יז).
המפרשים נחלקו האם בכל מקרה אדם הראשון היה בן מוות אלא שבעקבות החטא היה צריך למות באותו היום ומכיון שחזר בתשובה ויתר לו הקב"ה על העונש (אבן עזרא) או שבאמת לא היה בן מוות ובעקבות החטא נגזרה מיתה בעולם והוא לא חי לעולם.
הנחת המוצא של הרמב"ן היא כי המוות הוא שלילי ולא יכול להיות שהקב"ה ברא את העולם מראש עם מוות, אולם האבן עזרא סבור כי המוות הינו חלק בלתי נמנע מהטבע. יתרה מזאת, יש בו דבר טוב שכן רק על ידי התחלפות גדולי האומה ניתן לשאוף להתפתחות אישית ורוחנית כי אחרת מי יתיימר לגדול יותר מהאבות או ממשה רבינו. גם בלא קיצבה לשנותינו מה היה יוצר מוטיבציה לנצל את הזמן ולהתקדם רוחנית?
התורה בפרשת פרה אדומה בעצם אומרת כי המוות הינו חלק מן המציאות בשלב זה ואין דרך למנוע אותו. אולם, את טומאת המוות ניתן לסלק. 'טומאת המוות' היא הייאוש והשקיעה בתוך חשבונות ושאלות בדבר המוות וסיבותיו.
כדי להינצל מטומאה זו יש צורך בחוקה שעיקר עניינה הוא להבין כי המוות הינו גזירה מלפני הקב"ה ואין לערער אחריו. כך גזרה חוכמתו של הקב"ה שיקרה ואין להיכנס לחשבונות בדבר הסיבה לכך ומי אשם בזאת. רק כך באמת ניתן להמשיך ולהיכנס למחנה שכינה, מקדש החיים.