בפרקנו יוסף יוצא משעבוד לגאולתו. התורה מספרת על שמות שני בניו שנולדו לו מאשתו המיוחסת. שמות אלה מעידים על השינוי שעבר יוסף ומלמדים אותנו כיצד לקום ממשבר.
בפרשה הקודמת הגיע יוסף לנקודת שפל. הוא הושלך לבור ונמכר לעבדות, וגם לאחר שנראה שסוף סוף הצליח להשתקם, הוא איבד הכול והושלך לבית האסורים באשמת ניאוף.
אולם בפרקנו גלגלי החיים משנים כיוון, ובתוך זמן קצר יוסף עולה לגדולה ונעשה לאדם החזק ביותר במצרים אחרי פרעה. הוא מתחתן עם בחורה ׳מיוחסת׳, בתו של כהן און, וזוכה לבנים. השמות שהוא בחר להעניק לבניו מלמדים רבות על יחסו לחייו הקודמים.
לבנו הבכור הוא קורא מנשה, ״כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי״ (נא). פירושה של המילה ׳נשני׳ הוא שכחה. יוסף מודה לאלוקים על שהצליח לשכוח ״אֶת כָּל עֲמָלִי״, כלומר את הקשיים שהוא חווה, ״וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי״. יוסף שוכח הכול – את הרע עם הטוב. הדחקת העבר מאפשרת לאדם שחווה אירוע טראומתי להתחיל חיים חדשים. דפוס דומה נמצא אצל ניצולי שואה רבים, שבחרו לא לספר לילדיהם על עברם באירופה – לא על המחנות ולא על החיים שקדמו להם, ואף לא על הוריהם ואחיהם, משום שכל זיכרון מן העבר עלול לפתוח מחדש צלקות ישנות.
עם לידת בנו השני משתנה יחסו של יוסף לעברו: ״וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי״ (נב). יוסף בוחר לזכור את הסבל שחווה, ולא זו בלבד אלא שהוא אף בוחר לראות את הטוב שפקד אותו ״בְּאֶרֶץ עָנְיִי״. בכך זוכה יוסף להגיע למדרגת אביו יעקב, שבמאבקו עם המלאך חיפש את הברכה מתוך הכאב. לאור זאת נוכל להבין מדוע העדיף יעקב, בסוף ימיו, לברך את אפרים לפני מנשה, אף שמנשה היה הבכור.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'להתעורר ליום חדש: קריאה מתחדשת של התורה ושל החיים'
לרכישת הספר