למך מתפאר ברצח

"וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו, עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי--נְשֵׁי לֶמֶךְ, הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי, כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי: 

כִּי שִׁבְעָתַיִם, יֻקַּם-קָיִן; וְלֶמֶךְ, שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה" (כג-כד)

חלק מהמפרשים רואים בדברי למך תהליך של חרטה על מעשה שנעשה על ידו ובקשת חנינה על העונש הצפוי לו. אולם פירושים אלה מחריפים את קושי המצאותו של הסיפור בליבן של פרשיות החטא – קין מלפניו, וחטאי בני האלהים ודור המבול מאחוריו. לכן, חלק מהמפרשים מייחסים ללמך חטא של רצח והתפארות על רצח זה (מתוך מחשבה שנקמת א-להים לא תחול עליו). נראה כי פירוש זה מתאים יותר לרצף הסיפורים, המתארים הידרדרות מוסרית מאדם הראשון עד המבול.

ההידרדרות המוסרית של מעשה למך מבוטאת בשני מישורים:

גם בגודל המעשה (הריגת שני אנשים לעומת הריגת איש אחד),

אך בעיקר בהתייחסות אליו: בעוד קין מנסה להסתיר את המעשה, להתחמק מאחריות ולבסוף אפילו להתוודות על חומרתו, למך מתפאר בו בפני נשותיו.

למך הוא כופר מוחלט בא-ל, הסבור כי כוחותיו עולים על כוחות ה'. את עליונותו הוא מוכיח בדיווח על הכאתם למוות של שני אנשים על ידי פצע וחבורה. הכאה זו מלמדת בעיניו על שליטתו בעולם, ועל היותו קובע את גורלם של האנשים על פני האדמה.

למך מנסה להסב את חובת השמיעה וההאזנה לקול ה', לשמיעת קולו ואמרותיו שלו. למך מאיים על נשותיו בתיאור יכולת הנקמה שלו העולה, כביכול, על פני כח הנקמה הא-להי. לפי למך, ה' נפרע מרוצחו של מי ש"קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" – "שבעתיים", ואילו מי שלא ישמע לקול למך ינקם "שבעים ושבעה" (כד).

חטאו של למך נמצא בתווך שבין מחשבת קין שיש בכוחו לנטרל את השפעת הקללה על הטבע, לבין החטא שייחסו חז"ל לדור הפלגה -הרצון להלחם בכוחו של הא-ל ''ודברים אחדים –... על יחידו של עולם" (רש"י לבראשית י"א, א).

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון