התורה מונה ארבעה מקרים בגינם חוזרים לוחמים מהמלחמה. בעוד טעמו של המקרה האחרון הוא נימוק צבאי הרי שטעמם של שלושת המקרים הראשונים הוא שמא אדם שהתחיל מפעל חיים לא יוכל לסיימו.
בעת היציאה למלחמה מצווה התורה על השוטרים לפנות אל העם ולמנות ארבעה מקרים שבגינם חוזרים לוחמים מהמלחמה. בשלושת המקרים הראשונים (ה-ז) מדובר על אנשים שהחלו תהליך של בניה ויצירה ולא השלימו אותו (ה-ז). במקרה הרביעי (ח) מדובר על לוחם החושש ומפחד.
טעמו של המקרה האחרון ברור ומפורש: "מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" (ח). הנימוק הוא נימוק בטחוני-צבאי: חשש שהפחדים שלו ישפיעו על לוחמים אחרים. אולם מה פשרם של שלושת המקרים הראשונים? מדוע שאיש זה לא יצא אל המלחמה?
הרשב"ם מסביר שגם במקרים אלו מדובר למעשה על נימוק צבאי: העובדה שהוא לא חנך את ביתו תגרום לו לחשוש יותר מהמוות ולהמיס את לבב אחיו. הוא מסביר שלמעשה הכתוב "הזכיר בית ואשה וכרם, ולבסוף כולל כל הדברים מי האיש הירא ורך הלבב, בין באלו שאמרנו בין בדברים אחרים". שלושת המקרים הראשונים הם פרט והרביעי הוא כלל. כך פירש גם אבן עזרא.
אולם מפירוש רש"י עולה כיוון אחר להסבר שלושת המקרים הראשונים. רש"י מפרש: "ודבר על עגמת נפש הוא זה". מדבריו נראה שעצם המציאות של תהליכי בנייה ויצירה הנקטעים באמצע הם טרגדיה לאדם. לא מדובר על חשש בטחוני אלא על טרגדיה אנושית שהתורה מעוניינת למנוע.
אכן בפרשת הקללות בפרק כ"ח מופיעים באותו הפסוק שלושת המקרים הללו: "אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר ישגלנה יִשְׁכָּבֶנָּה בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ" (ל). מציאות בה אדם עמל ולא זכה ליהנות מפרי עמלו היא מציאות קשה וטרגית.