תיבת נח מלמדת אותנו שלפעמים יש צורך להסתגר מפני העולם החיצוני, ואפילו להחריב אותו, על מנת לבנות עולם חדש טוב יותר. כך במישור הפרטי וכך גם במישור הכללי.
"וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל" (ז)
לפי דברי הרב קוק (מוסר אביך פרק ב פסקה א), סיפור כניסתו של נח אל התיבה איננו סיפור היסטורי בלבד, אלא פעולה מהותית.
לעתים יש צורך בכניסה לתיבת נח, ובהריסת כל מה שנמצא מסביב. לפעמים אין אפשרות 'לתקן מבפנים', ואזי נדרשת מדיניות של כינוס כוחות, והכרעה כי אין ברירה אלא למחות את כל המערכת כפי שהיא קיימת.
מציאות כזו קיימת גם בעולמו הפרטי של האדם וגם במערכת הכללית. בעולמו הפרטי של האדם זו יכולה להיות אחת מדרכי המוסר. כאשר האדם חש כי אין בכוחו להמשיך בעולם כפי שהוא, והוא מתדרדר ונופל למקומות של השחתה, הוא נדרש להיכנס לתיבה.
תיבה כזו יכולה להיות יום הכיפורים, שבו אנו נוטשים את עולם החיים כפי שהוא, ונכנסים לתיבה המורכבת מתענית, איסור תשמיש המיטה, איסור נעילת סנדל, איסורי מלאכה וכדומה;
תיבה כזו אפשר שתהיה תיבה פרטית, בה האדם נוטש את המערכת בה הוא גדל וחי, ומסתגר מעט בתוך עצמו, כדי להשתקם; תיבה כזו יכולה להיות הכרעה כי אין הוא מסוגל לעת עתה להמשיך ולפעול במערכות בהן הוא חי, בשל השחיקה והנפילה, והוא בוחר להימלט לעיר מקלט משל עצמו. בכל אלה הוא נכנס למעין תיבת נח, והוא סוגר את עצמו בתוך עולמו.
גם במישורים הכלליים יש אפשרות כי מערכת מסוימת נכשלה, ועל כן יש צורך למחות אותה, ולשמור בתוך תיבה את השורשים הרוחניים והפנימיים שיחיו אותה בעתיד;
הצד השווה בכל המקרים הפרטיים והכלליים הוא שאנו ממשיכים בכך את תיבת נח ואת מדיניות ההחרבה של הדברים שמסביב ושמירה על הטוב המהותי.
אולם כל אלה הן פעולות זמניות. סיפור תיבת נח איננו מלמד רק את הכניסה לתיבת נח; הוא מלמד גם את היציאה ממנה ואת אורחותיה.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא מתוך אתר ישיבת אורות שאול