דוד הוא כל כך הרבה יותר מ'איש מלחמות' הוא גם יודע לכתוב שירים ומזמורים. אז למה באמת הוא לא יכול לבנות את בית המקדש?
דוד מכין הכול. את הקרשים והתוכניות וכלי הזהב. ההכנה תוארה בפרקים הקודמים והיא מתוארת גם בפרקנו. אלא שאז מקבל דוד הוראה לעצור. אתה לא תבנה, אומר לו ה'. בנך יבנה. לא בדור שלך, בדור הבא.
בספר שמואל ובספר מלכים, מוזכרת הדחייה ללא נימוק. "האתה תבנה לי בית לשבתי?" אומר לו נתן הנביא בשם ה'. אבל הפרק שלנו מביא נימוק. "איש מלחמות אתה, ודמים רבים שפכת". בית המקדש הוא בית של שלום. של הרמוניה. "איש מלחמות" לא יכול לבנות אותו כשם שאת אבני המזבח משה הצטווה לא לבנות גזית.
הרעיון ברור, אבל לא כל כך מוצלח. דוד הוא כל כך הרבה יותר מ'איש מלחמות'. דוד יודע לכתוב שירים ומזמורים. הוא מבין במוזיקה ובמילים. דוד לא רק קשה כעץ, אלא גם עדין כתולעת. עדינו העצני, כינוהו חז"ל בדרך המשל, כשמו של אחד מגיבוריו, על שם שני החומרים הסותרים הקיימים בנפשו. למה יימנע מאיש אשר כזה לבנות את בית המקדש? ואם הנימוק תקף, מדוע לא הביאוהו ספרי הנביאים הקודמים לדברי הימים?
כילדה הדחייה הזו נראתה לי לא הוגנת. ילדים הם קצרי סבלנות ומעדיפים לקבל הכל, ורצוי עכשיו. מנקודת מבטי היום אני יכולה להבין טוב יותר את הבקשה להמתין דור אחד. לחכות לשינוי אווירה. יש דברים שדורשים את הזמן שלהם, ואי אפשר להאיץ תהליכים. ממלכה בהקמה אינה ממלכה יציבה ושלווה. הדור שליווה את דוד עד לרגעי השיא שלו, ידע טלטלות ומהפכים. יש חשש רציני שבית מקדש שיבנה בימיו של דור כזה יהפוך לעוד פסגה אחת ברצף של עליות ומורדות. לאביזר מפואר, לקישוט זמני שלא ייתפס במלוא חשיבותו וכובדו.
בעולמם של דוד ובני דורו בניית בית לה' הוא עוד מסע אחד, עוד משימה אחת אחרונה, מני משימות רבות. לשלמה ולבני דורו אין מסע אחר. שלמה המלך נולד לעולם יציב. מבחינות רבות הוא בא אל המוכן. בניית בית המקדש עומדת להיות פסגת מלכותו, פסגת חייו. בניית הבית לה' הוא המסע שלהם, ובו עליהם להתחזק: חֲזַק וֶאֱמַץ וַעֲשֵׂה אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת: כִּי ה' אֱלֹהִים אֱלֹהַי עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ, עַד לִכְלוֹת כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת בֵּית ה'.
לכאורה, מה הסיפור? בסך הכל בונים פה בית - חשוב, מפואר אבל בית. אבל לא כך תופס אותו הכתוב. אפשרות חורבנו של הבית הזה קיימת מרגע היווסדותו. זהו בית שקיים לא בכוח אבניו אלא בכוח מחשבתם ותודעתם של בוניו. לאורכו של המסע הזה יהיה על הבונים לשנן חזור ושנן את צוואת דוד המדגישה את עבודת הלב – דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה', וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין: אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ, וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד.
אני הכנתי את החומרים, אומר דוד לבנו. תפקידך יהיה להכין את הלב. בניית בית המקדש היא מסע רוחני. בני דורי עייפים מדי ויתקשו לעמוד במסע שמתנהל בשפה חדשה לגמרי.
מנקודת מבט של אלפי שנים אחר כך, אנחנו בשלים להבין טוב יותר את הסיפור. מזהים את זרעי חורבנה של מלכות שלמה כבר בראשיתם - בכסף בסוסים, בזהב ובנשים. בבית בת פרעה שנבנה בסמוך. מסע קשה, כבר אמרנו. לעולם אין בטחון שהוא יצליח.