כתובת מוכרת

החל עידן חדש. עולה לשלטון מלך בבלי חדש, ונראה כאילו השושלת יציבה והאימפריה תחזיק מעמד לעולם. הרי זו סיבה למסיבה, למשתה גדול. וכדי לסמל את עליונותה של הממלכה הבבלית ואת שלטונה האין-סופי, מוציא בלשאצר את כלי הזהב של בית ה' בירושלים, שאותם בזז נבוכדנאצר, ומשתמש בהם למשתה.

פארו של בית ה' נתון ביד מלך בבל, המשבח את אליליו ומודה להם על הצלחתו. המלך מתריס כי אליליו גברו על א-לוהי ישראל. אבל הכתובת רשומה על הקיר, והמלך שאינו מבין אותה, מבועת ממנה. ושוב, כמו בפרקים הקודמים, מכל חרטומי המלך וחכמיו - רק דניאל יודע לפענח את המסר הא-לוהי שבכתובת: האימפריה, שלמראית עין נראית יציבה, מתמוטטת ונמסרת למדי ופרס.

אולם לפני שדניאל מגלה למלך את פשר הכתובת, הוא מקדים ומספר לבלשאצר את שאירע לאביו, לנבוכדנאצר. הרי כאשר גבהה רוחו של נבוכדנאצר הוא סולק ממלכותו, עד אשר הכיר שהאל העליון הוא הנותן לו את הכוח לשלוט (פרק ד'). בלשאצר היה אמור לדעת זאת, אך משעלה למלוכה לא הפנים את משמעות הדבר.

אירועים אלה הם למעשה המהות של הכתובת על הקיר שרואה בלשאצר, מעין כתובת קדומה על קיר. דניאל למעשה אומר שהמלך יודע היטב ואמור להבין את הכתובת שעל הקיר – לא זו הנוכחית אלא זו הקדומה, שהתרחשה בפועל. למרות זאת בלשאצר השתחץ בכוחו, השתמש בכלי המקדש, שיבח את אליליו וביזה את האל העליון.

הואיל והוא לא שעה לאזהרה שניתנה לאביו, הוא יסולק לחלוטין מן השלטון וממלכתו תאבד. כך יכירו כל באי עולם, מי הוא זה הנותן תשועה למלכים ומעניק שלטון למושלים.

באדיבות אתר 929