במצוות השבת בפרק שלפנינו מופיעים שני נימוקים לחובת שמירת השבת: האחד, היותה של השבת אות לקשר המיוחד בין ה' לישראל. והשני, היותה של השבת אות לבריאת העולם.
בפרק שלפנינו, בסיום הציוויים על מלאכת המשכן, מופיע ציווי על שמירת השבת. ניתן לשים לב שחובת שמירת השבת מנומקת כאן בצורה כפולה ולמעשה מוזכרות בה שתי אותות.
הנימוק הראשון הוא בפסוקים יג-טו:
"וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ: שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת"
הנימוק המופיע כאן לחובת שמירת השבת ולאיסור המלאכה הוא העובדה שהשבת היא קדושה וקדושה זו ניתנה לבני ישראל. השבת היא אות למתנה הגדולה שנתן ה' לבני ישראל. פסוקים אלו מתחברים למסופר בבראשית ב' על כך שלאחר בריאת העולם: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (בראשית ב', ג). מה שמתחדש כאן (ולמעשה כבר התחדש בפרשת המן בשמות ט"ז ובעשרת הדברות בשמות כ') הוא שקדושה זו ניתנה לבני ישראל בלבד.
אולם לאחר מכן התורה בפס' טז-יז ממשיכה ומדברת על אות נוסף:
"וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ"
כאן מופיע מעין ציווי נוסף המחייב את שמירת השבת כאות המלמדת על בריאת העולם בידי הקב"ה. על פי פסוקים אלו איסור המלאכה אינו תלוי בקדושה של השבת אלא בעובדה שהקב"ה שבת ביום השביעי ושבתון שלנו ביום זה מעיד על מעשהו של הקב"ה.
האות הראשון הוא אות 'מלמעלה למטה': שמירת השבת מעידה על מה שה' נתן לנו. האות השני הוא 'מלמטה למעלה': שמירת השבת היא עדות שלנו על מעשיו של ה'.