בפרקנו ישנה אזהרה שלא להיות כקרח ועדתו. אם כך, כיצד ניתן לקיים מחלוקת שהיא לשם שמים? שני כללים ניתן להציע שיכולים להעיד על טוהר הכוונות ועל היותה של המחלוקת לשם שמים.
נראה כי ניתן לנסח לפחות שתי הלכות יסוד הנוגעות למחלוקת, ושהן מאפיינות גם את המחלוקת שהיא לשם שמיים.
ראשונה בהן היא הדרך בה כל צד מציג את עמדת הצד השני. אחת הטכניקות המכוערות ביותר בניהול מחלוקת היא הצגת הצד השני בצורה גרוטסקית, מגוחכת, צינית ומעליבה, וזאת כדי שיהיה נוח לתקוף אותה. העושה זאת מעיד על עצמו כי הוא אינו מתכוון לליבונה של תורת אמת, ומגמתו היחידה היא ניצחון והכרעה בויכוח, ובשל כך הוא מתיר לעצמו להשתמש בכל הכלים המגונים האפשריים. לעומת זאת, בשעה שאדם מציג את עמדת הצד השני ביושר ובנאמנות, כפי שהשני אכן מתכוון, הוא מעיד על עצמו שהוא מבקש את האמת. צעד זה של הקדמת דברי האחר לדבריו, לא רק כאמירה פורמאלית, אלא מתוך רצון לדייק ולכוון לאמת הנמצאת בדבריו, אינו מונע בעד האדם לחלוק עליו מקצה עד קצה.
הכלי המובהק השני למחלוקת לשם שמיים קשור ביכולת להבחין בין עמדה שהיא לא נכונה ובין עמדה שהיא לא לגיטימית. בתוכנו חיים רבים מידי הסוברים כי אם לדעתם עמדה מסוימת אינה נכונה, היא הופכת גם להיות לא לגיטימית. אחת מהלכות המחלוקת היא היכולת להבחין בין השניים, ולהרחיב את הפער בין שני המושגים. כשהפער מורחב אנו מגלים כי המחלוקת אינה גולשת לפילוג ולקרע, אלא רק במקומות יחידאים. לעומת זאת, בשעה שכל עמדה הופכת מיידית גם לעמדה השוללת את הלגיטימיות של האדם החולק, לא זו בלבד שתהומות האש הבוערת נפערים ואנו נופלים לבור העמוק, אלא שזו גם עדות לכך שאין מדובר במחלוקת לשם שמיים, שכן ריבונו של עולם לימד אותנו "את כל הדברים האלה", ולא ציווה עלינו לסבור כי ד' קבין של המוח המצומצם שלנו מכילים את האמת כולה.
ולו נקפיד על שתי הלכות מחלוקת אלו – נתברך מעוצמתה וגדולתה של המחלוקת, ולא מהחורבן שהיא עלולה להביא בכנפיה.
עוד באותו נושא ראו את הפוסט מאת הרב אליקים לבנון 'בירור הרצון הפנימי'
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת אורות שאול