כבודו בזקנו מונח

הזקן נחשב בכל המרחב לתפארת האדם. מלכי אשור ובבל התהדרו בזקנים מטופחים, ובמצנפות מחודדות. מלך עמון שחשד בדוד והפר את השלום, גילח חצי זקן של שליחי דוד ופגע באברי המין שלהם (שמו"ב י', ד-ה) - "נִכלָמים (=מבוּיָשים) מאד" שלח אותם דוד לשבת ביריחו "עד יְצַמַח זקנכם".

והנה גזר ה' על הכהן-הנביא לגלח את זקנו עם שְׂעַר ראשו ב"תַעַר הגַלָבים" (=הסַפָּרים), ולהופיע בבושת פנים, וכעבריין על חוקי הכהונה (ויקרא י"ט, כז-כח; כ"א, ה). ועוד להמשיך בהצגה ולשקול את השֵׂעָר במאזניים, ולחלק אותו בין האש, החרב והרוח, כחלוקת החללים במלחמה. האם מישהו יכול לתאר לעצמו רב גדול ומפורסם, שהוא גם כהן, והוא מתגלח בפרהסיא בתער (=באיסור)? וכל זה לשם הצגה נבואית?

אכן, כבר הרמב"ם הזדעזע מהתיאור הזה, וכתב (מורה נבוכים ב', פרק מ"ו) - "וחלילה לא-ל שיעשה את נביאיו לעג וקלס... ויצַוֵם לעשות מעשי שטות, נוסף על הציווי בעבֵרה, לפי שהוא (=יחזקאל) היה כהן, וחייב שני לאוין (=איסורי 'לא תעשה') על כל פאת זקן, או פאת ראש - אלא כל זה היה ב'מראה הנבואה'...".

כמובן עלינו לשאול למה נכתבו השפלות נביאים כאלה בתנך, לדורות? הלוא כל מְנָאֵץ הקורא תנ"ך עלול ללעוג לנביאים (כמו שחשש הרמב"ם), ומה ההבדל בין הצגת החיזיון לבני הדור פעם אחת, לבין כתיבתו בספר לדורות רבים, כשרוב הקוראים לא יעלו כלל בדעתם את פרשנות הרמב"ם?

אכן הרמב"ם, כמו הנביא עצמו, חרדו לשמירת הטוהר והתום של הנביאים, אך ה' אמר, שחורבן ירושלים באש, בחרב וברעב, הרבה יותר חמור ונורא משמירת התום והטוהר של הנביאים, כי הנביאים היו השתקפות חרון אף ה' בדור כולו.

באדיבות אתר 929