חשבון נפש כללי

פרשת החלל שנמצא באדמת הארץ ו"לא נוֹדַע מי הִכָּהוּ" (א), משקפת את הזעזוע שהתורה מבקשת לעורר על כל מקרה של שפיכות דמים. למרבה הכאב, אנו רחוקים מאד ממידה זו של זעזוע, ודיינו בכך, שהמשטרה חוקרת בכל הכלים העומדים לרשותה. טוב מאד, שהמשטרה חוקרת, אך מה מוטל על שופטים ומנהיגי ציבור?

האחריות הישירה היא על הפושע, אבל יש גם אחריות עקיפה. חז"ל (משנה, סוטה פרק ט', ז) הציבו את השאלה הנוקבת: מדוע חייבים זקני העיר לרחוץ את ידיהם ולומר – "ידינו לא שָפכוּ את הדם הזה, ועינינו לא רָאוּ" (ז) – "וכי על דעתנו עלתה [מחשבה], שזקני בית דין שופכי דמים הם"?.

בתלמוד הירושלמי (סוטה פרק ט', ו) מובאות התשובות במלואן – "שלא ראינוהו ופטרנוהו / והנחנוהו / ועמעמנו על דינו" – וההסבר (שם): חכמי ארץ ישראל פירשו זאת על ההורג, שלא שחררו אותו (שופטים) בהחלטה בלתי שקולה, וחכמי בבל, על הנהרג (וכך כתב רש"י), שלא לא נתנו לו ליווי או מקלט.

לדעת חכמי בבל (ורש"י), בכל מקרה של חשד לרצח, צריך לחקור את הרשויות האזרחיות ואת המשטרה, האם היה מידע או חשש לחיי ההרוג/ה, ושמא לא שמרו עליו כראוי.

לדעת חכמי ארץ ישראל, צריך לחקור את מערכת המשפט, האם שוחרר אדם מסוכן, ושמא שחרורו גרם לרצח?! בכל מקרה של חשד לרצח, יש דרישה לחשבון נפש, גם של מערכת המשפט.  

באדיבות אתר 929